אתה קם בבוקר ולוחץ על מכונת האספרסו, בדרך אתה מצחצח שיניים באמצעות מברשת חשמלית. לוגם מהמי עדן שלך, מכבה את המזגן ויוצא לדרך עם רכב שקט וממוזג. בעבודה אתה נעזר בתוכנות ניהול, מזמין פיצה או ארוחה מוכנה לצהריים. בין לבין מווסת את המזגן שולח, אי מיילים. אחר-הצהריים יוצא לקניות בקניון הסמוך הנקי והממוזג, אולי תקנה נעלי קרוקס כדי שיהיה לך יותר נוח. כשאתה חוזר הביתה המנקה כבר ניקתה את שצריך ואתה כבר שוקל מה לעשות בסוף השבוע . אולי נצא לצימר בגליל כדי שיהיה נוח. מאחורי התיאור האידילי הזה מסתתר רצון מאוד פשטני: הרצון לנוחות אליו מגוייסת כל החברה וכל הפיתוחים הטכנולוגיים שלה. ארנה קזין - עיתונאית, סופרת ומבקרת תרבות, כתבה על כך ספר מאיר עיניים - 'על הנוחות' שמו (הוצ' בבל,) שחושף בשפה קולחת (שלא נאמר נוחה) את מעטה הכזב של תרבות הצריכה.
ארנה קזין כותבת כבר יותר מחמש עשרה שנה בעיתונות הישראלית, אך יותר מכל היא מזוהה עם כתיבתה הביקורתית בעיתון 'הארץ', שם במשך שנים העלתה למודעות נושאים כמגדר וזהות מינית (היא לסבית מוצהרת), אנטי גלובליזציה ובעיקר יצאה נגד תרבות המותגים והצריכה שהפכה אותנו כדברה: "מפועלים או חלוצים כדוגמת האתוס הישן של הציונות לצרכנים".
את הכתיבה היא החלה כבר לפני 16 שנים ומיד התמקמה בנישה של ביקורת תרבות הצריכה: "כשהתחלתי לפני שנים לכתוב בעיתונים חיפשתי נישה שתהיה בעלת ערך מוסף. קורס יסוד בפמיניזם עורר אצלי מודעות ונתן לי כלים ביקורתיים שעזרו לי בהמשך בעת שכתבתי את הטורים של בעיתון". קזין שאבה השראה גם מהעיתונאית הקנדית נעמי קליין, מחברת הספר 'נו לוגו' שהוא אחד מהמניפסטים של תרבות האנטי גלובליזציה. "אני מבקרת בעיקר את מה שנחשב כנורמלי ועל עצם ההגדרות שלנו אותו", היא מוסיפה כדי שלא נטעה.
נפגשתי עם ארנה בבית קפה תל אביבי באווירה די נינוחה כשהקפה מוגש בזמן ולא חם מדי ולא קר מדי ואני קצת הרגשתי שלא בנוח. ארנה, למרות האיחור הלא מנומס שלי, לא הפגינה כל סימני עצבנות. להבדיל מכתיבתה הישירה, הבטוחה והמהפכנית, היא משדרת סוג של אצילות נפש כמעט נחבאת אל הכלים. שאלתי אותה לגבי כיצד נולד ספרה:
"הספר החדש שלי נולד מתוך התבוננות מצטברת על החברה" ומוסיפה הסתייגות, "ואולי גם מהחיים שלי". "התחושה היא," מוסיפה ביתר פירוט "שהתרבות שלנו צועדת בכיוון של כמה שיותר נוחות וזה הופך להיות ערך בפני עצמו, כשהוא דוחק מפניו ערכים אחרים כדוגמת השאיפה ליצירתיות, מוסריות וסולידריות".
והיכן את רואה זאת? אני שואל כמיתמם. "אני רואה את זה כשהשליח מביא לי את המים המינרליים שלי. כששולחים לי את העיתון הביתה. ואני רואה זאת אצל אלו שנועלים נעלי קרוקס ואנשים לא מבינים שיש לזה מחירים גבוהים". היא אומרת בחרדה. ומה הבעיה בזה, אני שואל?
"העקרון שמנחה את החברה הישראלית הוא המעבר מהימים בהם הצבנו את החלוץ והפועל כדמות חיקוי לצרכן. ואם בכרזות של פעם הדמות שניבטה אלינו הייתה של פועלים עם כלי עבודה, היום הדמות היא אותה דמות רק שהיא נושאת שקיות מהקניות בקניון". ארנה מבהירה שמצב זה יוצר "הוויה שטוחה", שבו הפועל והעובד הוא משני לצרכן וזה מוביל לטענתה "להוויה שהיא גם לא מוסרית".
יהיו כאלו שיגידו, ואולי בצדק, שאת סנטימנטלית שמתרפקת על העבר ולא מכירה בחידושים של העת. "אני לא יוצאת נגד הטכנולוגיה אך אני חושבת שגם בתרבות קפיטליסטית יש מקום לביקורת. אני מנסה לחשוף את המובן מאליו". ארנה מבהירה פרט חשוב: "אני לא חושבת שאנשים הם אנשים רעים, אך כשאנו משלמים לפיליפינית שלנו ארבעה שקלים לשעה כדי שאנחנו לא נצטרך לסעוד את סבותינו, אנחנו הופכים לחלק ממערכת שלמה שמציבה את ערך הנוחות במרכז ויש בזה גם צד שנפגע". ארנה מנסה גם לחשוף את חולשות המערכת שמנסה לטשטש את ההבדלים הללו: "המערכת מעלימה מעינינו את ההשלכות של הדברים הללו כי אנו לא רואים מי מסתתר מאחורי המערכות".
בספרה מספרת ארנה על כך שיום אחד השליח של העיתון השאיר את העיתון בפתח הבית במקום לעלות אותו. היא התקשרה למחלקת שירות לקוחות (עוד תוצר של חברת הנוחות שארנה מבקרת בספרה) ומאז העיתון מונח בפתח הבית: "בעבודה על הספר, נזכרתי בשליח של העיתון ובהרגליו שהשתנו, וחזרו והשתנו בהינף שיחת טלפון אחת שלי. הלקוחות כמעט ואף פעם אינם מדברים עם העובדים ואינם עדים לקיומם. אלה שמתאמצים עבורנו מורחקים מעינינו. חוסר הידיעה הזה הכרחי ליצירת תחושת הנוחות שלנו. וכל רגע של מאמץ שנחסך מאתנו עובר לאדם אחר שמתאמץ בשבילנו". (עמ' 74 - 75)
ארנה מביאה לי עוד דוגמא לטשטוש שהמערכת יוצרת: "תראה את ההבדל בין הקניון לרחו,ב" היא טורחת להסביר לי "ברחוב, למשל באלנבי, אתה רואה מגוון אנושי שלם. עם הקושי והלא נעים. והריחות היופי והלכלוך גם. ואילו בקניון ההנהלה והשומר לא יתנו לכל אלו להיכנס. שם אתה לא תחזה בקושי. הם ירחיקו מעינייך את זה ויצרו עבורך עולם מלאכותי של מותגים, של טוהר, של סטריליות ושל מזג אוויר מכוון. וזה מוביל למצב של הוויה קניונית - בה אין מזג אוויר, אין מגוון אנושי, ואין טבע כי הטבע זה דבר מפחיד ואי אפשר לשלוט בו. וכל זה בשביל בני מעמד הנינוח".
אחד הפרקים היותר מעניינים בספר עוסק בחוויותיה של הסופרת בדרכה אל חופשת סוף השבוע המפנקת בצימר בגליל. שם היא מגלה כמה מהשקרים שהחברה הצרכנית מספרת לעצמה: "התחושה היא שנוסעים לנפוש ובעצם מגיעים לצימר שהוא דירה עירונית משוכללת ומה שנשאר הוא תחושה של ניכור. כי במסע אתה אמור לאבד משהו, להפתיע את עצמך, לראות יופי ובצימר אתה נשאר באותו המקום. יצאנו מהבית רק כדי למהר ולהרגיש שוב בבית. נסענו כל הדרך ורק הרחקנו מעלינו את מה שמחוץ לשליטת השלט רחוק, אין פלא שאנחנו מרגישות עם שובנו רגש עכור של ניכור". (עמ' 72)
אך האם לא מדובר בעצם בספר שדן בבעיותיהם של תושבי תל אביב מדושני העונג שמנסים למצוא מרפא למצפונם? "זה לא רק לתל אביב, אולם פה מתרחשים הדברים בצורה יותר קיצונית. אך זוהי בהחלט התבוננות בחברה הבורגנית בישראל שמנסה לא להגדיר כך את עצמה אבל היא כזאת. זהו 'האנחנו' שבשמו מדברים בעיתונות ובטלוויזיה. זהו 'האנחנו' שכשיש שביתה בנמל אז זה מפריע להתנהלות הסדירה של הצרכן. כי 'האנחנו' של התקשורת הוא האנחנו הבורגני והכל ניבט מבעד עיניו. ובאנחנו הזה אני כוללת גם את עצמי ואנו לא רק מנצלים אלא גם נפגעים מכך. כי בשאיפה שלנו לנוחות מקסימלית אנחנו מזניחים את היכולת שלנו לאתגר את עצמנו. כבר לא מעניין אותנו איך שדברים עובדים כי הכל בלחיצת כפתור. ואז משהו בחיינו הופך שטוח".
ארנה מתריעה גם על השינויים שעוברת העיתונות בשנים האחרונות והיא לא חוסכת את שבט לשונה מהעיתון שבו היא כותבת, בו מופיע מוסף כלכלי גדול: "אמנם 'הארץ' בעקבות "המותג הכלכלי החזק" שצמח בתוכו, החליף כבר את קוראי העיתון בלקוחותיו - באופן עמוק, וגם בהצהרה רשמית שהושמעה באוזני העובדים באחד מכנסיו שלפיה 'הקורא' הוא מעתה 'הלקוח'. במוספים השונים של העיתון, מוסף גלריה - הכתבים מתבקשים להביא יותר "סיפורים" ופחות דיונים עקרוניים: לכתוב יותר 'אייטמים קצרים' ופחות כתבות ארוכות ומורכבות" (עמ' 119).
האם יש קשר בין תופעת הניו אייג' לבין תרבות הצריכה? ארנה מזהה בהחלט קשר כזה: "הדברים כרוכים זה בזה. המשותף לפילוסופיה הניואייג'ית ולפילוסופיה של הקפיטליזם היא עובדת היותם שמים את האדם הפרטי והנוחות שלו במרכז. זהו, אם כן, עוד היבט של ההפרטה. רעיונות של להתחבר לשמחה שבפנים, מדיטציה ויוגה הם רעיונות שמנוגדים לתפיסה הסוציאליסטית שמקדמת מהפכות וביקורת. ומי שאומר 'שהכל לטובה' 'ומי שנולד הרוויח' אין בזה שום קריאה למאבק ולהתארגנות. בקיצור הקפיטליזם שמה בזה".
אבל ישנם גם דברים שראוי ללמוד מהם בזרם של הניו אייג'? "תורות כמו הבודהיזם הן חיוניות ויש בהן משמעות לתרבות". היא אומרת.
ואיך אפשר בלי מילה על פמיניזם, נושא שמאוד קרוב לליבה של ארנה. אך גם כאן תופתעו, יש לה לא מעט בקורת: "הקריאה של הפמיניזם לאישה לצאת מהמטבח היה טוב וראוי אך לצערי הוא הוביל אותה היישר לקניון וזה לדעתי לא עזר לתנועה הפמיניסטית, שהיום היא תנועה שניתן לזהות אותה עם בני מעמד מאוד מסוים".
באופן אישי מספרת לי ארנה על כך "שהתמזל מזלי ואיכשהו אני עושה את מה שרציתי לעשות כשאהיה גדולה". ארנה (40) מתפרנסת מכתיבה והיא עורכת את 'כעת', סדרה לספרות עיתונאית בהוצאת הקבוץ המאוחד. היא גרה בתל אביב עם חברתה לחיים ותוכניותיה לעתיד הן "להמשיך להתפתח כסופרת ולכתוב יותר מסות".
