לאחרונה נחתם הסכם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות ועניינו קביעת עקרונות מוסכמים לעניין חובות וזכויות מעבידים ועובדים בקשר עם שימוש במחשב במקום העבודה. על-פי ההסכם עובד רשאי להשתמש במחשב בהיקף מידתי ובזמן סביר גם לצורך פעולות אישיות שחל עליהן צנעת הפרט.
עם זאת למעסיק שמורה הזכות לקבוע כללי שימוש במחשב במקום העבודה, כולל מדיניות מסירת תיבות דואר אלקטרוני לעובדים וכן פעולות ניטור ואחזקה למערכת.
ההסכם קובע כי לכל כניסה לתיבת דואר אישית הנושאת כתובת עם שם העובד בלבד ולקבצים אישיים של העובד, נדרשת הסכמה מפורשת מצד העובד.
ההסכם מעורר סימני שאלה רבים. די להתייחס לסוגיית תיבת דואר הנושאת שם העובד. האם מדובר בתיבת דואר אשר העובד הוא שרכש זכות השימוש בה, משלם באופן פרטי התשלום עבור השימוש בה או דמי מנוי, או שמא מדובר בתיבת דואר שהועמדה לרשות העובד על-ידי המעביד, ושמו נזכר בכתובת הדוא"ל. ושמא יעברו המעבידים להקצות תיבות דואר אלקטרוני ובמקום שמו של העובד בכתובת הדוא"ל יצוינו ספרות?
ומה בדבר העדר יכולת להיכנס לקבצים אישיים, שהרי יכול העובד להעתיק את הדוא"ל לקובץ אישי פרטי ובכך, וכל עוד לא חתם על הרשאה מראש לא יוכל המעביד לבחון השימוש שנעשה על-ידי העובד בדוא"ל והאם הדוא"ל פוגע במעביד? או שמא במסגרת הקובץ הפרטי נכללות הצעות עבודה או הצעות מחיר שהציע העובד לצד שלישי המתחרה במעביד?
ההסכם קובע פטור מאחריות למעביד עקב פעולות שנעשו בניגוד להסכם על-ידי צד שלישי שאינו בשליטת המעסיק או בידי טכנאי תחזוקת מחשבים שאינו עובד המעסיק. אלא שהמעסיק לא יעשה שימוש במידע האישי שהתקבל.
טמינת ראש בחול אין זו אלא "טמינת" הראש בחול. ההכרה באפשרות טכנאי להיכנס לתיבת הדואר או לקבצים הפרטיים עלולה לרוקן מתוכן כל הסכם וכל הגנה על פרטיותו של העובד, זאת מבלי להתייחס לסוגיות אחרות המתעוררות לגבי כניסה כאמור.
נראה כי בתחומים אלה מצויים אנו באיחור מה, שכן בעולם המודרני קיימים הסדרי חקיקה ופסיקה לגבי סוגיות אלה. לאחרונה פסק בית המשפט לערעורים בארה"ב כי הפקת פלט הודעות ביפר והעברתו למעביד מהוה הפרת ציפיות של העובד לפרטיות וכי בהעדר הסכמה מפורשת בכתב לפעולה שכזו, לא יכלה חברת התקשורת לספק פרטי ההודעות למעביד.
באותו עניין דובר בפיקוח על כמות האותיות בהודעות אלקטרוניות שנשלחו על-ידי העובד או התקבלו על ידו באמצעות מכשיר אלקטרוני (ביפר). המעביד הגביל את השימוש למספר מוקצב של אותיות ובמקרים בהם זוהתה חריגה מהמכסה, ביקש המעביד לקבל תוכן ההודעות לידיו על-מנת לבדוק ההודעות והאם החריגה כוללת הודעות פרטיות. בית המשפט לערעורים קבע כי בכך שחברת התקשרות סיפקה למעביד את פרטי ההודעות נפגעה זכות העובדים לפרטיות.
עוד קבע בית המשפט כי הצעד שבו נקט המעביד אינו מידתי ויכול היה המעביד לנקוט בצעדים אחרים על-מנת להגביל העובדים לשימוש במכסה המותרת, כגון ניתוק המכשיר או אזהרת העובדים, מבלי שהיה צורך לבדיקת תוכן ההודעות עצמן. בית המשפט העיר כי היה בוחן הסוגייה אחרת אם היה קיים הסכם מפורש המתייחס להודעות שכאלה ולאמצעי השימוש האלקטרוני, בין מפעיל השירות לבין המשתמשים - המעביד והעובד- ולפיו קיימת אפשרות ומותר להפיק ההודעות ולהעבירן לעיונו של המעביד. על אף שהוצגו בפני בית הדין מסמכים המלמדים כי העובדים חתמו על אישורי הכרה במדיניות של ניטור המעביד של דוא"ל.
פסק דין זה מעורר סוגיות נוספות שיש לתת עליהן הדעת וביניהן מה המשמעות לפיה החומר מאופסן בחוות שרתים, או אצל צד שלישי, האם ההסכם בארץ נותן מענה לסוגיה זו?
אכן מדובר בסוגיה סבוכה, לה פנים רבות. מוטב היה אם במקום לנסות בחיפזון למנוע או להקטין משמעויות פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בסוגייה "הבוערת" של חדירה לתיבת הדוא"ל, הייתה נעשית בחינה מדוקדקת של החקיקה והפסיקה בארצות הים, ולמידה מניסיונן, שכן כאמור הסוגיות שהונחו שם בפני בתי המשפט היו סוגיות מורכבות ומתקדמות מאלה שהונחו בפני בתי הדין בישראל.
ההסכם שנחתם בין לשכת התיאום לבין ההסתדרות הוא צעד מבורך בשיתוף הפעולה שקיים בין גופים אלה, אשר מעדיפים דרך המו"מ על פני התכתשות ומאבקי כוח. יחד עם זאת מדובר בסוגיות אשר מן הראוי היה לנקוט בהן משנה זהירות ולשתף בהן ארגונים נוספים, אשר ודאי יש להם מה להשמיע ומה לתרום בסוגיות אלה.
