מסתבר שהחגיגה, עתירת הממון (2 מיליון שקל), לציון סיום העבודות ב"גשר המיתרים", שנערכה לפני מספר ימים בירושלים השאירה אצל ירושלמים רבים רושם הפוך ממה שהמארגנים קיוו לו. אצל חלק טעם רע, אצל אחרים שריטה של ממש. היו כמובן גם מי שהתפעלו משפע הזיקוקים והאורות המרצדים. אבל לא באלה המתפעלים מהחצוצרות, שהפכו בטקס לשופרות, ולא באלה המתפעלים כל פעם מצבעוניות הזיקוקים - עוסקת רשימה זו.
המראה של בנות להקת המחול "מחולה" שהוצעדו על פני הגשר עטויות גלימות שק, ברדסים על ראשיהן, ומטות דמויות אבוקה בידיהן - החריד רבים מתושבי ירושלים ובאי האירוע. הזעזוע החריף כשהתברר כי הילדות שהיו אמורות להשתלב באירוע במחול, צוו ברגע האחרון להחליף את בגדי הריקוד במצוות עסקנים חרדים מנבחרי מועצת העיריה. כל זאת על-מנת למנוע מופע של "פריצות".
בימים שחלפו מאז, כבר נאמרו ונכתבו דברים בגנות מה שאירע. אפילו ראש העיריה החרדי גינה, אומנם באיחור, את התנהגות חבריו ולחציהם. אבל זה היה כבר מאוחר מדי. האירוע נחרת בזיכרון ונצרב בתודעה.
בשנים האחרונות אנו שומעים הסברים הרבה לסיבות עזיבת ירושלים על-ידי תושבים. אומרים לנו כי התופעה אינה בגלל השתלטות החרדים על מוקדי קבלת ההחלטות. אורח החיים בעיר לא נפגע מסבירים לנו. אין כפייה חרדית. הסיבות לנטישת התושבים את הבירה הן כלכליות. מחסור בדיור ובמקומות עבודה. אולי זה נכון. אבל מופע "גשר המיתרים" (רבים בירושלים כבר הצמידו לו את הכינוי "מופע האימים" או "מופע בנות הטאליבן") המחיש לרבים מתושבי העיר באופן ויזואלי מה שהם חשים באינטואיציה כבר זמן רב, וטיפין טיפין.
ביטוי בעל עוצמה נתן לתחושה זו כותב המכתבים הוותיק למערכת, מר ניסים דבש. ירושלמים רבים מכירים את התופעה וכבר התרגלו לחפש במקומונים הירושלמיים את מכתבי התגובה של הכותבים המוכרים. לא פעם הייתה לדבריהם השפעה גדולה יותר מעמדת נבחרים ובעלי תפקידים בכירים יותר או פחות בעיר.
בשבוע האחרון הופיע, כרגיל מכתבו של מר ניסים דבש בעיתון המקומי של מעריב בירושלים "כל הזמן". אבל ציון מקום מגוריו של הכותב ליד שמו היה שונה. נאמר בו "ניסים דבש, מעלה אדומים". כותב המכתבים הוותיק שהפך למוסד בפני עצמו משך השנים הכתיר מכתבו בכותרת "צאתי לשלום" והסביר במילים כואבות את סיבות עזיבתו/נטישתו את הבירה. בין השאר כתב:
"שלום שלום לך ירושלים... אני נוטש את אהבתי, כי זרים שולטים בה ואונסים את נפשי. בן-חורין הייתי מעודי, ואהבתי את ירושלים כבבת עיני כאהוב מעוף זמיר בשמיים התכולים, אבל די. נאחזתי בחלום בכל הלב וסירבתי להמריא לעולם אפל ומפחיד של ימי הביניים בנוסח אירן. אבל הנה הוא בא. אז שלום לך ירושלים אהובתי הכבושה וסלחי לי על מנוסתי. מהרי יהודה אשקיף עלייך ועל חצרותייך העטופות תמיד באור נגוהות של זהב, ובשקט אזיל דמעה".
היו בודאי סיבות נוספות שהביאו את הכותב להחלטה לעזוב ולעבור מירושלים למעלה האדומים. אבל קשה להתעלם מהתחושה הקשה המלווה אותו ששיאה היה מופע הגשר של להקת "מחולה" במצוות העסקנים החרדים. תחושה זו מלווה רבים מתושבי העיר. הסברים, התנצלויות והתפתלויות לא יעזרו כאן.
