הנחתי בעבר ועדיין אני סבור שהמשך אחיזתו של אהוד אולמרט במושכות השלטון, היא סכנה ממשית ומיידית לשלומם של אזרחי המדינה, לביטחונה ועתיד קיומה של מדינת ישראל, ואם יצליחו תוכניותיו אף עלול הוא למזג את ישראל ברשימה אחת עם ציר הרשע המוכר לשמצה, וכל זאת על מזבח פרשיות השחיתות בהן נחקר ומתגבש לפחות באחת מהן כתב אישום נגדו.
אין ספק שהשחיתות מסוכנת למדינת ישראל ואזרחיה יותר ממה שנשקף מהטרור האיסלאמי, שהרי הוכח הדבר בעיקר בממשלות האחרונות, ואם לא נתייחס לשיקולים שעמדו מאחורי החלטת ברק להקמת ועדת אור, הרי שאריק שרון לא היה מעלה על דעתו להרוס את מפעל ההתישבות בגוש קטיף, אם לא היו החקירות ממתינות לו בפינה, ובכירי התקשורת כיוונו אותו לשם והבטיחו לשמור עליו כאתרוג, שרון ידע את מידת הסכנה הטמונה בהינתקות, אך החוקרים נשפו לו בעורפו וכך השחיתות לכאורה בה נחשד שרון, הגבירה את הטרור מעזה וסללה את הדרך לחטיפתו של שליט שבמשך שנתיים ועד היום איש אינו יודע מקום הימצאו.
להבדיל משרון, אולמרט אינו אדם אהוד במסדרונות התקשורת, והעבירות בהן נחשד הרבה יותר מכוערות מאלה של קודמו, שחיתות שנעשית לכאורה בגסות רוח וללא נידנוד עפעף, רצף של פרשיות המעידות לכאורה על התנהלות ואורח חיים מושחת שמחייבים אותו בפעולות קיצוניות אף יותר, כדי לגרום להיסח דעת בתקשורת ובציבוריות הישראלית.
לא קל להחליט להתרועע עם ציר הרשע ולא תעשה זאת אלא אם אתה נואש ואין לך מה להפסיד, תחילה סבר אולמרט כי חיבוקים ונשיקות עם אבו מאזן יורידו ממנו את החוקרים ואת יואב יצחק ומרדכי גילת, כתם הכשלים במלחמת לבנון השנייה, ההססנות, הגמגום והפסקת האש המבישה שלא נבעו מהיעדר יכולת ניהול מלחמה ומנהיגות בלבד, אלא עמדו מאחוריהם שיקולים נוספים שהשפיעו על אופן התנהלותו לאורך כל המלחמה, ונראה כי העסקה הצולעת להפסקת אש נבעה משיקול אישי יותר מאשר היא משיקול ביטחוני מדיני, כי מנהיגות שקולה לא הייתה פועלת בדרך בה פעלה המנהיגות הנוכחית, שדוח ועדת וינוגראד נתן ביטוי משמעותי לכשלים ולמחדלים שלה.
מה ששבר את כל המוסכמות הייתה חשיפת פרשת טלנסקי נוסף על פרשיות הבתים, בנק לאומי וכשלי מלחמת לבנון ועוד, אולמרט נדחק לפינה וחיפש מפלט מהלחץ הציבורי והפוליטי שהוא נתון בו, ומפלטו היחיד היה להשתמש באסים חזקים כדי לשרוד את המשחק, כך ולאחר שהצהיר שלא מדברים עם חמאס ובעזרת מערכת משומנת ורבויית תקציבים של הסברה, והצלחה לא מבוטלת לשכנע את העולם לנדות את חמאס ולצרפם לרשימת ארגוני הטרור, פתאום אולמרט מחליט להכשיר את השרץ ולדבר איתם רק שזה נעשה מאחורי הווילון השקוף של המצרים. וכאילו שזה משנה משהו, ובעיצומם של שיחות עם חולייה אחת מציר הרשע צץ לאויר העולם דיווח על מו"מ מתקדם עם עוד חוליה בציר הרשע וזו החוליה הסורית, ועוד לפני שנתאושש ונבין איך טורקיה הפכה למתווך בין סוריה לישראל בזמן שטורקיה עצמה עדיין כובשת שטחים סוריים, עוד אס יורד מידי אולמרט ולראשונה ממשלה בישראל מביעה נכונות להחזיר את חוות שבעה בתמורה למו"מ עם ממשלת לבנון.
כמובן שהכרזתו זו של אולמרט נובעת מהרצון להפשיר את הקרח המצטבר שנערם במו"מ מול החוליה השלישית בציר הרשע חיזבאללה, וראו פלא עסקת השבויים תופסת תאוצה ואולמרט בוחר לנהוג בניגוד לכל קודמיו ובניגוד להמלצות מערכת הביטחון, ומביע הסכמתו לשחרור הרוצח סמיר קונטאר ויחד עימו את כל השבויים הלבנוניים ממלחמת לבנון השנייה, בנוסף להם גם כל המחבלים שנהרגו בפיגועי טרור שכוונו נגד מדינת ישראל ואזרחיה מגבול לבנון. ויחד איתם מדברים על שחרור אסירים פלשתינים ובכך אולמרט קובר כל שבב של סיכוי להביא את רון ארד הביתה.
נותרה חולייה אחת ומרכזית בציר הרשע (אירן) שגם עליה לא פסח אולמרט ומושיט לה יד, ובאמצעות חיזבאללה שמדבר איתם באמצעות הגרמנים הוא מעניק לאחמדינג'אד, דוח מפורט על גורלם של ארבעת הדיפלומטים האירנים שנעלמו בלבנון, ומתעלם מיהודי אירן שנתפסו עת ניסו לברוח לישראל ומאז אין יודע על גורלם ואין מהם אות חיים.
וכל זאת על מזבח פרשיות השחיתות בהן מעורב לכאורה אולמרט ובראשן פרשת טלנסקי.
