כסג"מ צעיר בסיירת "שקד" הבאתי לעולמו של צה"ל את סיורי הלילה לגילוי חדירות, תחילה כסיור רגלי, המשכו ממונע, וסופו באטימה מוחלטת של החדירות מעזה לישראל. במבט לאחור עולה כי הפיכת רעיון של קצין זוטר לפעולה מבצעית, התאפשרה רק בזכות הפתיחות, החוכמה והתעוזה שאפיינה את אישיותו של עמוס ירקוני ז"ל, שפקד לעת ההיא (תחילת שנות ה-60') על היחידה. בדומה לזה, כרס"ן ומ"מ מפקד הסיירת מול אתגרי האינתיפאדה הראשונה, פיתחתי את שיטת "ההתנפלות" (ריכוז מאמץ, והפתעה) ברובעי מחנות הפליטים, חליף ל"שיטת השיטור" בפיזור חוליות רבות וקטנות, שכל אחת מהם שידרה "חולשה מגבירת תוקפנות". גם לעת הזו באה לעולם "ההתנפלות" בזכות אישיותו של אלוף פיקוד דרום אריאל שרון, שדרבן לחתור להכרעה באמצעות חשיבה, תעוזה ויוזמה. לימים, מתוך פעולות גמול רבות, מלחמת יום כיפור הארורה וההתשות אחריהם במצרים ובסוריה, צברתי מסה של ידע וניסיון וזה תורגם במעלה השרות (ומאוחר יותר כאזרח), לתוכניות מפורטות להפעלה מבצעית ולאופני הכשרת הצבא בדרך שונה ונכונה. דחייתם של אלה בידי הממסד הצבאי ולימים גם האזרחי, למרות התגשמותם של הכשלים שאמורים היו להיעלם באמצעות ישום התוכניות, מלמדת יותר מכל על המערכת עצמה - שבתוכה פועלים שלושה גנים הרסניים:
האחד: מבאר בשגגה את זכות קיומה כחזות הכול - כלומר "מטרה" שחיוני לשמר אותה, בלי דעת לתכלית קיומה - כ"אמצעי" לשמירת ביטחון ישראל.
השני: גרוע אף יותר, מגביל את טווח החשיבה והעשייה לנראה לעין וככזה, משמר את דפוסי הפעולה למרות השינוי במאפייני האיום ובעוצמתם.
השלישי: המהווה מכפיל כשל לקודמיו, בא לביטוי בתרבות הפיקוד הבכיר. ככזה הפועל ומחליט כמו מפקד המחלקה, היודע תמיד טוב יותר והרבה יותר מפקודיו - בסוגיות שכולם בטווח ובתחום הצר של המחלקה.
צא וראה:
ביום הראשון ל"מלחמת שלום הגליל השנייה", בעוד חברי ב(מיל.) מקשקשים מעל כל במה על הניצחון שבפתח, זעקתי בקול ובכתב לרוה"מ להפסיק את האש וכחליף, לשכור ליום המחרת את היכל התרבות למשך שעה, ולזמן את כל ראשי זרועות הביטחון ואיתם את כל אמצעי התקשורת מחוץ ומבית. ושם, בשעה הייעודה, אמור היה רוה"מ להורות לצה"ל, למשטרה, למערכות הגנת העורף (מלח, כיבוי אש, רפואה ופינוי), לשב"כ ולמוסד, להכין את המערכות לפעולה בטווחי זמן - כדי למצות במיטב את "זכות ההגנה" על-פי משפט העמים, להשמיד את ארגון החיזבאללה ולשחרר את לוחמינו שנפלו בשבי. ובעזה, לחסל את ממשלת החמאס - ולשחרר את גלעד שליט. מהלך שכזה אמור רוה"מ להסביר: מתחייב מחוסר מוכנות המערכות וצה"ל בראשם, וגם כדי למצות את היוזמה לפתיחת המלחמה, המהווה מעצמה מכפיל כוח ממשי. אלא מאי, במהופך ובהיסמך כמו כל ראשי הממשלה בעת מלחמה על נתוני יכולת וירטואלים, נשא הקברניט את נאום הניצחון באולם הכנסת, חליף מטורלל לתבוסה בשדות הקרב. ללמדך כי "החלטה לצאת למלחמה מחייבת בסיס מדיני איתן, המותנה יותר מכל בנתוני היכולת הצבאית - משום שאלה קובעים את פני המלחמה ותוצאותיה".
הקריאה לרוה"מ באה לאחר קריאה קודמת בתוכנית "פופוליטיקה" שהתקיימה ב-13 לספטמבר 1993 בשמונה בערב, ושודרה בצמוד לטכס החתימה על הסכם אוסלו. שם כמאזן בודד מול תומכי ההסכם, ובהם האלופים מאיר עמית ואמנון רשף, תת-אלוף יעקוב טרנר, גילה אלמגור, פרופסור מיכאל הר סגור, אפרים קישון ז"ל, אם שכולה מבית שמש, ושני מנחי התוכנית, ציינתי כי "אין לנו צבא מיומן כדי לבצע את ההסכם משמע, צבא שעוצמתו ובעיקר מיומנותו תרתיע מפני הפרתו. כי אם יופר - משולה חתימתו של רבין ז"ל להסכמה בלי דעת להמשך מלחמת העצמאות מנקודת סיומה ב-1949". והיום על-רקע חידוש המלחמה ההיא, ראוי כל בר דעת משמאל ומימין להפנים "כי אין רעיון מדיני/ אידיאל ניתן להגשמה, בלי דעת לחשיבות התכנון, לאמצעים, למיומנות ולמוטיבציה הנדרשים להגשמתם".
שבע שנים קודם לכן, בשנת 86', פניתי להנהגת הצבא בדרישה לשינוי הדוקטרינה בהפעלת צה"ל בשגרה - כלומר שינוי תפיסת האימונים, ומיצוי יעיל בהרבה בהפעלתו המבצעית. כל זאת במטרה להפוך את קבוצת התאגידים (החיילות) המתקשה במלחמות לפעול במשולב, לתאגיד אחד וכצבא של ממש.
לשם גיבוש הדוקטרינה, העמיד הרמטכ"ל לידי את טובי הקצינים מאגפי המטה הכללי - מה שאיפשר את העמדתה כ"תוכנית עבודה" ברת ביצוע. אלא שעל אף היתרונות שניתן היה להפיק ממנה, לרבות מיומנות מבצעית שביטויה בשילוש תפוקת הלחימה, במינוף ממדי ההרתעה, ובהענקה גמישות רבה במצבי חרום לדרג המדיני - העדיף הרמטכ"ל לדחות אותה בלי דעת והבנה, כי השיטה הקיימת היא שמונעת שילוב נאות של הזרועות והחיילות, במהופך מעיקרון מיצוי הכוח - שם נקבע "כי השילוב בין גורמי הלחימה במינון במקום ובזמן הנכון, מהווה מכפיל עוצמה של ממש".
בין לבין ובסמוך לפריצת האינתיפאדה השנייה ב-87', פניתי לאלוף פיקוד המרכז במטרה להעביר את הניסיון שצברתי באינתיפאדה הראשונה (שהוכרה ככזו לאחר רצח בני משפחת אריו ז"ל ב 72') . "האינתיפאדה היום איננה דומה כלל וכלל לאינתיפאדה ההיא" פסק האלוף. ואני, שחוויתי את אותה אינתיפאדה, ובמיוחד את ההימנעות מחקירתה ומהפקת לקחיה, תהיתי מהיכן שאב האביר את העובדות - ועל סמך מה ביסס את שיטותיו להפעלת הכוח בדמות חוליות בנות חמישה לוחמים מול המוני המונים, כל שכן, כאשר "שיטת השיטור" קרסה 15 שנים קודם באינתיפאדה הראשונה. ולהבדיל מזו, בגיבוי אלוף אמיתי פיתחתי כחליף את שיטת "ההתנפלות", שהביאה לתפיסה/הריגת המבוקשים, ובסופה גרמה יחד עם פעילות השב"כ וכוח "רימון" לחיסול הטרור, ולשקט מופתי לאורכם של שנים בחבל עזה.
מה שאמור היה ללמד ולמרבה הצער לא נלמד, כי "לעם המצוי במצור מתמשך, מהווה הניצחון במלחמה ערך עליון, ובלבד והפיק לקחי אמת אחריה. ואם לאו, מובטח כי צבר כשלי המלחמה יתגבש למסה קריטית - שתמנע הכרעה וניצחון בעתיד".
לקריאה לשינוי שיטת הלחימה באינתיפאדה, קדמה ב-85' פנייה בדמות תוכנית שהגשתי כאלטרנטיבה לתוכניות המטכ"ל ופיקוד הצפון, לנסיגה מקו "האולי" לקו חדש (ממנו ברח צה"ל). עיקרה בהוצאת הכוחות מלבנון, והכנסתם (בעוצמה על-אוגדתית) מעת לעת למשך 24/48 שעות על בסיס המובלעת הנוצרית, ומשם צפונה ודרומה למשימות סריקה והרתעה. בדיון מטה פצ"ן השמעתי טיעונים נגד אימוץ "התשה" המצויה בתפיסת המוצבים, שאיננה שווה כלום זולת היותה מערכת מטרות לפיגוע. ואף על-פי ולמרות הטיעונים וההנמקות, נדחתה התוכנית, ונעלמה כלא הייתה. וכידוע, לאחר הקזת דם ודמים רבים מדי, נס צה"ל על נפש לוחמיו מאותו קו מטופש, כולו מעשה ידיו להתבייש. ללמדך כי "המעבר לקו אחורי שאין בו כדי לקזז את הסיבות לנסיגה, מבטיחה את התגברותם שבעתיים."
שלוש שנים קודם, לאחר "מלחמת שלום הגליל הראשונה" (בינואר 1983), גיבשתי מסמך המבאר את הדרך להפקת נאותה של לקחי המלחמה, שאוגד כספר ונמסר לכל קצין בצה"ל מדרגת אלוף משנה ומעלה. למרות שפורסם בינואר 83' ורק משום ההתעלמות מתוכנו, חזרו כל כשלי משל"ג הראשונה (המתוארים בספר לרבות הדרכים למניעתם), במלחמת "שלום הגליל השנייה": כלומר, לא למדנו ולא כלום מהמלחמה ההיא, בדיוק כפי שלא למדנו מקודמותיה. משמע כי להימנעות מהפקת לקחים במישור המקצועי, נלווה הפגם המוסרי
בביזוי זכרם ומורשתם של לוחמי צה"ל שנפלו במלחמה "שבמותם ציוו לנו את החיים". ואחרון אחרון: מזה חודשים אני מנסה ונכשל לשכנע את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון גם בכתב וגם בעל פה, לבצע מהלך עתיר יתרונות ובעלות אפסית לשינוי המאזן המתקיים בין צה"ל לחמאס; וזה כחליף לקשקשת האיומים מפי מקבלי ההחלטות, שרציפותם מהווה הוכחה לחוסר הנכונות של ישראל לצאת למלחמה. עיקרו של המהלך הזה כ"תמרון" סטאטי מול החמאס, ובו תמחיש ישראל את כוונותיה ובעיקר את הכנותיה למימושם. זאת, באמצעות אימון מדורג לכל אוגדות צה"ל במיקוד למפקדות באוגדה (מפג"ד, מפח"ט, ומפקדת האוגדה ) בשיטה שפיתחתי ובשמה, "מטה דוד". שיטה שנוצרה כמענה לכישלונה של מערכת הפיקוד והשליטה במלחמות ישראל. השיטה הוכחה כאיכותית, עלותה מזערית, וההכנות למימושה מחייבות תדריך בן שעה אחת בלבד. מתארי המלחמה שעל פיהם יתורגלו המפקדות ימוקדו בכיבוש עזה, בדרכי פעולה שונות, שבעצמם יבחנו לפרטי הפרטים תוך זיהוי מבעוד זמן של סוגיות ובחינת דרך להעלמתן. וכאקורד סיום (למי שלא הבין את כוונות ישראל), יתבצע תרגול של כל המערכות המשקף מצב של "עם המתכונן למלחמה".
ודאי כי מימוש המהלך יקנה לישראל יתרונות משמעותיים ביותר, משום השפעתו על הגורמים הרלוונטים:
- צה"ל ישכיל, לראשונה בתולדותיו, לסכל לחלוטין את כישלונן הרציף של מערכות הפיקוד והשליטה, המהווה את הלקח הראשון בחשיבותו להפקה, על-פי השתקפות נזקיו במשל"ג השנייה/משל"ג הראשונה/מלחמת יום כיפור/מלחמת ששת הימים/קדש/ ומלחמת העצמאות - ובשונה מאלה, הפעם יהיה מוכן היטב למלחמה.
- במישור האזרחי בישראל, יחזור הביטחון העצמי לאזרחים ולממסד, משום התכוננות נאותה ותכליתית.
- המערכת הבינ"ל תפעל ביתר שאת, מה שיאפשר לנתב את הלחצים לקידום האינטרס הישראלי.
- ובממשלת החמאס, יבינו כי הפעם מתכוונת ישראל ברצינות לממש את הצהרותיה.
אלא מאי, כפי שידוע, בחרה ההנהגה הלאומית בכניעה להצעת החמאס.
לו לפחות היו קברניטינו מצהירים קבל עם ועולם, כי בכוונת הממשלה להתמקד (בזמן התהדיה) בהכנה נאותה של צה"ל למלחמה הבאה, דיינו. אלא שמנגד, יסתבר כי גם זה לא יאמר כל שכן גם לא יתבצע, מהטעם המר השולט בישראל מאז העצמאות, ובו נמדדת העוצמה במידתה הכמותית. וככזו, מתמקדת במספר הטנקים, התותחים, אווירונים וכיוצ"ב. וחמור מאלה, בספירת ימי האימונים כאסמכתא למוכנות - למרות העובדה החוזרת בכל מלחמה, שם כל כשליה הנם תעתיק מדויק של כשלי המלחמה הקודמת. מה שמסמן על
תפיסת אימונים שגויה, שאין בה כדי להעלים את הרעות הללו ולמנוע את הישנותן. מה שמחייב "כל אם עברייה החרדה לחיי בנה" להבין - כי הגברת היקף האימונים בשיטה הקלוקלת, איננה מוסיפה ולא כלום, זולת הפקת נתוני יכולת וירטואלים, ומוצא להחלטות שגויות של הדרג הצבאי והאזרחי.
מזה נלמד כי גם לאחר התבוסה במלחמה האחרונה, מתעלמת המערכת מהלקח המחייב בשגרה, כל שכן טרם מלחמה, לאמוד את מידת מוכנותו של הצבא. שהרי רק באמצעותה של בדיקה יסודית נתן לזהות את נקודות התורפה מבעוד זמן, ולהכין את צה"ל לדרגת מיומנות שתאפשר לו להשיג הכרעה נקודתית ברורה.
כל שכן, כאשר הרכשת יכולות אלה יומחשו בצורה מושכלת, אפשר וההרתעה תוכפל בסדרי גודל, עד כדי מניעת הצורך לצאת למלחמה. 