תכנון מלחמת לבנון הפך לנורמה

בספרו "הסמכות המנהלית" קבע פרופ' יצחק זמיר, לשעבר שופט בביהמ"ש העליון, את אחריותו של גוף שלטוני לבחור בין אפשרויות שונות לפני קבלת החלטה. ללא בירור האפשרויות השונות תיחשב החלטת הרשות השלטונית כשרירותית. ולפי הגדרתו של זמיר - "שרירות היא סוג של שחיתות. יש בה חומרה קיצונית". על חומרה זו, של החלטות לא מקצועיות במלחמת לבנון 2, לא עמדה ועדת וינוגרד, שגם לא בדקה את האלטרנטיבות שעמדו בפני קברניטי המדינה - לשחרר את חיילינו החטופים ולחסל את איום החיזבאללה על צפון המדינה. וכך, קבלת החלטות אסטרטגיות ללא בחינת כל האלטרנטיבות הפכה לנורמה גם בפעילות הנוכחית להחזרת חיילינו החטופים הביתה. החשיבה האסטרטגית של קברניטנו נשארה כלואה בקופסה של "עסקה לחילופי שבויים", שאת כללי המשחק בה מכתיב הפושע הבינלאומי חסאן נסראללה. לא אחזור כאן על ההמלצות שפרסמתי, במועדן, לשחרור השבויים, שקברניטי המדינה לא טרחו לבדוק. ההמלצה המעודכנת להיום נובעת משינוי שחל במערכת השלטון בלבנון בימים אלה, ההופכת את שבויינו שם - במקום קלף מיקוח מנצח בידי החיזבאללה - לנכס אסטרטגי בידי ישראל (עם כל ההתנצלויות שלי בפני משפחותיהם - על פגיעה אפשרית ברגשותיהם). נכון להיום - החיזבאללה הפך לחלק של ממשלת לבנון, ומנקודה זו ואילך אין לה יותר אפשרות להסתתר מאחורי התירוץ שהשבויים נמצאים בידי גוף מחתרתי שהשלטון הרשמי לא אחראי לו. התירוץ שהיה נכון אז איננו תופס יותר, ומכאן - שממשלת ישראל צריכה להפסיק מייד את פעילות המתווכים המפוקפקים עם החיזבאללה, ולדרוש מממשלת לבנון לפעול לפי החוק הבינלאומי הקובע את חובת המחזיק בשבויים לאפשר ביקור נציגי הצלב האדום אצלם ולדווח על מצבם. אם דרישה זו לא תיענה, יש לפעול מייד במישור הבינלאומי המתאים - להחיל על לבנון את הדרישה המוצגת לסרביה, להסגרת פושעי המלחמה לבית המשפט הבינלאומי לפושעים אלה. ונסראללה הוא, לצורך זה, פושע מלחמה עם קבלות. לא רק בחטיפה ורצח שבויים והסתרת מצבם, אלא גם כמי שמשתמש במגינים אנושיים חיים (ובמקרה הנוכחי - כל תושבי לבנון) - להפצצה מכוונת של אוכלוסיה אזרחית בישראל. ואם לקהילייה הבינלאומית אין כוח לאכוף החלטה כזו על לבנון, יש לדרוש שתעניק לישראל את הסמכות להפעיל מטעמה את הכוח הדרוש למטרה זו.

איום בכוח צבאי

אין זה אומר שלמחרת פרסום הדרישה הישראלית יתחילו לנוע הטנקים לשטח לבנון. בעניין זה אפשר להרגיע את שוחרי המנטרה של "פתרון מדיני ולא צבאי". מדיניות היא גם איום בכוח צבאי. סירובה של ממשלת לבנון לפעול לפי החוק הבינלאומי תשלול ממנה את ההכרה בריבונותה, ואת זה צריכה ישראל להבהיר, בתוקף ובעקביות, בפני כל פורום בינלאומי וכל אמצעי התקשורת העולמיים. ואם לבנון תמשיך להתנהג כמשוללת ריבונות, יש מקום לדון, ברצינות, עם סוריה - על הטלת שלטון סורי, אחראי, על אוטונומיה מקומית של צפון לבנון ושלטון ישראלי על אוטונומיה זמנית בדרומה, עם מנדט ברור - לחסל כל כנופיה הפועלת שם בניגוד לחוק ולהחלטות האו"ם. הנה יש לנו גם על מה לדבר עם הסורים, ובנושא החשוב להם בהרבה מהתשוקה לטבול רגליים בכינרת. אני יודע שצעד כזה יהיה קשה מאוד למי שכלוא בקופסה של עסקות משפילות, שאולי התאימו לעסקני יהדות הגולה, מחוסר ברירה אחרת שם, אך אין להן שום הצדקה אחרי 60 שנות ריבונות של מדינת העם היהודי, "עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון". אז אחרי 100 שנות ציונות שהוציאו יהודים מהגולה, אולי הגיע הזמן להוציא את הגולה מישראל?