מערכת המשפט האזרחי על סף קריסה

הנתונים שקיבלתי מלמדים על בעיות נוספות בניהול ההליכים בבית המשפט. כך למשל הליך דיוני רצוי כמו הכרעה "על דרך הפשרה" משמש רק בחלק קטן יחסית מהמקרים. באופן יחסי חל גידול מה בהיזקקות להליך זה, אך עדיין פחות תיקים מוכרעים בדרך זו מאשר בדרך של הכרעה תוך מיצוי ההליכים בתיק. נושא זה ראוי לעיון מיוחד. קיימת טענה לפיה העובדה כי פסק דין הניתן על דרך הפשרה אין כל אפשרות מעשית לערער עליו, במקרה שהתוצאה חורגת מהדין, או מכל מתחם ציפיות סביר, מהווה גורם מרתיע לשימוש במכשיר דיוני זה. ללא ספק מדובר במכשיר יעיל שאינו ממומש דיו והדבר דורש בדיקה מעמיקה. אין בידי נתונים מספיקים כמה תיקים הועברו להכרעת בורר חיצוני אך מהנתונים שקיבלתי עולה כי גם כאן מדובר במספר נמוך מאוד. מעניין לציין כי גם ביחס להליך הבוררות נשמעה הטענה כי בהיעדר אפשרות ערעור ממשית על פסק הבורר קיימת רתיעה מהיזקקות להליך זה.

נתון מפתיע ומצער נוגע לשאלת יעילותו של מכשיר הגישור. כידוע, תוקן חוק בתי המשפט והותקנו תקנות מיוחדות שנועדו להפנות בעלי דין להליך גישור מגשרים. משפטנים ולא משפטנים עברו הכשרה מיוחדת [במחיר לא מבוטל] ומכל עבר שמענו על נפלאותיו של מוסד הגישור וכיצד הוא עתיד להציל את מערכת המשפט מהעומס הבלתי אפשרי הרובץ עליה. מבלי לפרט את הנתונים המספריים אציין כי בבתי המשפט המחוזיים מועברים לגישור פחות מ-7% ממספר התיקים שהועברו לגישור בשנים 1998-2001. בבית משפט השלום המצב מעט טוב יותר ומספר התיקים שהופנו לגישור פחת "רק" ב-2/3 לערך. המגמה המספרית די ברורה ומשמעה הוא כי מוסד הגישור לא רק שלא התקדם, אלא נסוג במידה כזו, שאין הוא מהווה גורם משמעותי בסיום ההליכים וכמכשיר לפתרון סכסוכים אזרחיים רגילים. ניתן לומר כי התקוות שנרקמו סביב מוסד זה נכזבו ואפשר להפסיק את הכשרת המגשרים, הואיל ומספר המגשרים עולה כיום בהרבה על מספר התיקים המופנים לגישור. בפרפראזה על אמרה ידועה ניתן לומר כי מעולם לא תלו רבים כל כך תקוות גדולות כל כך במוסד שהכזיב כל כך.

מאז ומתמיד ידוע כי רובן המכריע של התביעות האזרחיות בבתי המשפט מסתיימות בפשרה. במובן זה לא ניתן להשוות כלל בין תיק שבו מתקיימות ראיות, מוגשים סיכומים וניתן פסק דין לתיק שבו ניתן פסק דין ללא הגנה או שהסתיים בפשרה בשלב מוקדם. התיק שהוכרע לגופו של עניין גוזל הרבה יותר ממשאבי המערכת מאשר כל תיק אחר. מובן על כן שהשאלה הראשונה שיש להציג היא האם חל גידול בתיקים המוכרעים לגופם. התשובה,על-פי הנתונים היא שאם לפני כ-10 שנים הוכרעו לגופם רק 5% מהתיקים בבתי משפט השלום, כיום מוכרעים לגופם למעלה מ-8%. נתון זה משמעו גידול של למעלה מ-60% בשיעור התיקים המוכרעים לגופם מסך התיקים הכללי! בבית המשפט המחוזי שיעור הגידול גבוה יותר והוא בסביבות ה-70%. משמעות הדברים היא שיותר תיקים, באופן יחסי לכלל התיקים, נידונים עד להכרעה סופית ופחות מסתיימים בפשרה, או בדרך אחרת, שאינה גוזלת משאבים של זמן שיפוטי יקר. ניתן לומר כי נתון זה משמעותי לא פחות מהגידול בסך התיקים הכלל ואולי הוא חשוב הרבה יותר.

הנתונים שהובאו מלמדים על נכונות מועטה ובמידה רבה פוחתת לסיים הליכים משפטיים בדרכים אלטרנטיביות כמו גישור. קיימת העדפה גוברת למיצוי ההליכים המשפטיים עד תום ובמקביל ירידה בנכונות לפשרות. בתקופה הרלוונטית ערכה מערכת המשפט ניסויים לא מעטים על-מנת להביא לייעול ההליכים ולהרבות פשרות בכל דרך שניתן להגיע אליהן. בנוסף למוסד הגישור פותחו אמצעים נוספים כגון שופט מוקד, ניהול הליכים מיום ליום, מחיקת תביעות מחוסר מעש ועוד. התוצאות הכזיבו ומן הראוי לברר את הסיבות לכך ולהתחיל לחשוב ברצינות על דרכים לא שגרתיות להקלת העומס. רעיונות יימצאו - השאלה אם מצבה של המערכת ישכנע אותה להתחיל ולשקול רעיונות אחרים. אין להכחיש כי הנתונים על שיעורן הגדל של התביעות שמתבררות לגופן ונדחות, מלמדים על נזקי הצפת מקצוע עריכת הדין. התחרות הפרועה על כל לקוח וכל תיק גורמת בהכרח להגשת תביעות שסיכויי ההצלחה בהן נמוך יותר. ניתן לראות בנתונים הוכחה מספרית למה שנטען שנים רבות והוא כי הצפת מקצוע עריכת הדין גורמת, בתהליך שרשרת, לקריסת מערכת המשפט. התשובה השגרתית של מערכת המשפט לנתונים היא כי חייב להיות גידול מהותי במספר השופטים וכי היחס בין מספרם למספר התיקים הוא בלתי אפשרי. אני מטיל ספק בגישה זו. לדעתי יש לדאוג לייעול המערכת ולא ניתן למרבה הצער לייעלה ללא סיום כהונתם של שופטים לא יעילים. כל עוד אין סנקציה ממשית על שופטים בלתי מתאימים, או עצלים, לא ניתן לדרבן את השאר למאמצים נוספים. קיים גבול למשאבים שהמדינה יכולה להקצות למערכת בתי המשפט. לדעתי, בתחום האזרחי קיימים פתרונות היכולים להציל את המערכת ואלו כבר הוצעו בעבר, כמו העברת תביעות קטנות לשיפוט עורכי דין שיוכשרו כבוררים/פוסקים תחת פיקוח בית המשפט. פתרונות אלו נדחו על-ידי השופטים, לא מחמת אי יעילותם אלא בשל החשש שאימוצם יפגע במעמדם. רשימה זו לא נועדה לעסוק בפתרון תחלואי מערכת המשפט, כי אם להצביע על מגמות מדאיגות מאוד בנתונים המצטברים. אם לא ייערך דיון גלוי ונוקב בסוגיות אלו היום, נשלם את המחיר של קריסת מערכת המשפט. אסור לנו להגיע לכך.

מאז ומעולם היו תביעות שנדחו, אך שיעורן מכלל יכול ללמד על מספר נתונים. אם נניח כהנחה סבירה שבגישתם העקרונית של השופטים לא חל שינוי דרמטי, הגידול במספר התביעות שנדחות בבית המשפט מלמד על העובדה כי בעלי דין נוטים יותר להגיש תביעות שמלכתחילה סיכויי ההצלחה בהן נמוכים יותר. הנתון ביחס לשיעור התביעות שנדחו מכלל התביעות שהתבררו לגופן הוא פשוט מדהים וייתכן שהוא מסביר גם חלק מהגידול בשיעור התיקים שבהם מוצו ההליכים עד תום. בבית המשפט המחוזי אחוז התביעות שנדחו לפני כ-10 שנים היה זניח יחסית וכיום היחס מתקרב ל-45%. בבית משפט השלום נדחו לפני כ-10 שנים כ-10% מהתביעות שהתבררו והוכרעו לגופן. כיום עלה שיעור התביעות הנדחות ל-45% מכלל התביעות המוכרעות לגופן - מדובר בעלייה מדהימה בכל קנה מידה המחייבת בדיקה מעמיקה יותר.