בדרך כלל אינני קוראת עיתונים. אני מעדיפה לקרוא ספר טוב על פני עיתון. קריאת עיתון גורמת ללחץ הדם שלי להעפיל מעלה ולדופק לבי לאבד את שפיותו.
ועוד יותר מכך אינני חפצה לכתוב על עניינים אקטואליים. אף שיש לי דעות (לא תמיד נחרצות) בעניינים פוליטיים, אני נמנעת מלעסוק בהן. על מי כבר אשפיע? יש להניח שמחצית מקוראיי (שאינם רבים במילא) לא יסכימו איתי, ואף יהיו כאלה שיחסמו אותי בכעסם. ואילו המחצית שמסכימה איתי תניד ראש לאות הזדהות, ואולי תצקצק מעט בלשונה וזהו. בזה זה יסתיים. למה לי? החלטתי שמוטב לי לעסוק בענייניי הפרטיים. אני הרמתי ידיים.
בשבת, לאחר שסיימתי את הספר התורן, ולמרות כל נדריי, שבועותיי וחרמיי וקונמיי וקונסיי, נתתי מבט קצר בעיתון, וזהו - הרסתי לעצמי את כל תהליך הגמילה שאני עמלה עליו זמן רב. אצטרך להתחיל שוב הכול מהתחלה. אבל עד שאתחיל מחדש - הרשו לי להשיח מעט את מרי לבי.
במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות' התייחס אורי אורבך בטורו לעניין פדיון שבויים, ובין דבריו כתב כך: "אנחנו נכנסים למערבולת הרגשות של "תאר לך שהבן שלך היה בשבי" ו"מה היית מוכן לתת כדי שאחיך יחזור מהשבי", כדאי להוסיף למשוואת הרגשנות גם את אלה שימותו, אלה שייפצעו ואלה שייפלו בשבי בעתיד.
חסרונם היחידי הוא שאין להם שמות. המתים הבאים ייפגעו מידי המחבל הבחיר שישוחרר בעסקת שליט, החייל החטוף הבא יהיה תוצאה ישירה של מוחו הקודח של הטרוריסט שישוחרר בעסקת החילופים הזאת...", "והכי טוב, אדוני ראש הממשלה, זה לשקול, לקחת סיכונים מחושבים ולהפעיל את השכל – ולא רק פרץ רגשות. כי מי שמקבל החלטות רק אחרי שהוא כל היום מסתכל בעיניים, ורק אחרי שהוא פוגש את המשפחות ורועד מהכותרות, כדאי שיסתכל בכל העיניים של אלה שימותו בעתיד. גם אם הם עדיין עלומי שם".
ואני פונה אליך אורי יקר כאמא לחייל קרבי, שאינה ישנה בלילות כשהוא נקרא למילואים. הרשה לי לשאול אותך למרות הכול: "מה תעשה אם זה יהיה הבן שלך?"
כאמא לחייל קרבי, היה לי עד כה ביטחון מלא, שגם אם בני ייפול חלילה בשבי, יעשו הכול על-מנת להחזירו. היום ביטחוני התערער. אבל אני פחות חשובה. מה שמטריד הוא שגם המתגייסים החדשים איבדו אמון. האם לא מדאיגה אותך העובדה שאולי ערעור ביטחונם במדינה יגרום להם להשתמט משירות קרבי ובכלל? האם אין זו סכנה שוות ערך לפחות להחזרת שבוי?
ואולי כדאי להתמקד באימון החיילים כדי שחטיפה כזאת לא תוכל להישנות? האם העובדה שלא יחזירו את גלעד שליט תשפר את יכולתם המבצעית של חיילינו?
אתה כותב כאילו מסירת שבויים תמורת גלעד שליט - היא ורק היא שתגרום להרג הבא. מצטערת, אורי. זאת לא הסיבה העיקרית. מה שיגרום להרג הבא, בין היתר, הוא חוסר מוכנותו של הצבא. חוסר אימון ראוי של הכוחות, וגם, כן, גם חוסר אמונם של החיילים שהמדינה תעשה הכול על-מנת לשחררם בעודם בשבי. מה שיגרום לחטיפה הבאה הוא חוסר תגובה הולמת מצדנו על חטיפתו של גלעד שליט. האויב יודע שאנו חלשים, לא מוכנים, מבולבלים, למרות שאנו מכריזים באמצעי התקשורת השכם והערב כי צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. אולי לחלק מאיתנו אפשר למכור את הלוקש הזה. האויב, לצערי, יודע את האמת. צריך להשיב לצה"ל את יכולת ההרתעה.
למען חוסנו של הצבא את גלעד שליט צריך להחזיר למען חוסנו של הצבא. את גלעד שליט צריך להחזיר ומיד למען החזרת האמון של חיילינו במדינה. את גלעד שליט צריך להחזיר ומיד לפני שגם מעט החיילים המאמינים שצריך לעשות הכול למען המדינה לא יפלו ברוחם, ביודעם שאנו לא נעשה הכול למענם. את גלעד שליט צריך להחזיר ומיד! ואינני אומרת זאת בגלל פרץ רגשנות, אף שגם זו לא חסרה לי. אני כותבת את הדברים דווקא בגלל השיקולים ההגיוניים שיש בעניין. את גלעד שליט צריך להציל מהר, אם ברצוננו להציל את מעט האמון שנותר לנו במערכת.
הסתכל, אורי, הסתכל בעיניהם של אלו שימותו בעתיד ואמור: האם ייפסקו ניסיונות הרצח והחטיפה אם נסרב לקבל לידינו את גלעד שליט? האם באמת רציחתם תימנע אם גלעד שליט יישאר בכלא?
הסתכל, אורי, הסתכל לי בעיניים. האם תאמין יותר ביכולת תפקודו של הצבא לאחר שישוחרר גלעד שליט? האם הצבא יגן עליך טוב יותר מפני הרצח והחטיפה הבאים?
הסתכל , אורי, הסתכל בעיניהם של נֹעם ואביבה שליט. האם תוכל לומר להם שהסיבה העיקרית לנפילת החייל הבא היא תוצאה ישירה של החזרת בנם?
הסתכל, אורי, הסתכל לעצמך בעיניים (קח ראי) האם לא נראה לך שכדאי להתמקד בתגבור הצבא, ולהשיב לו את יכולתו מאשר להעמיס על כתפיו הדלות של גלעד שליט את כל העילות להרג ולרציחות שיבואו לאחר שחרורו?
הסתכל שוב בעיניך שלך: "מה היית אומר אילו זה היה בנך?"
צריך להציל את גלעד שליט בטרם יהיה מאוחר. גלעד שליט עדיין חיי.
