המערכת הפוליטית מכוונת עצמה לחודש ספטמבר. במהלך חודש זה יערכו פריימריז בקדימה כאשר למעשה זהו הליך הדחה, במידה ואולמרט לא יתמודד. מהיום ועד האירוע ייכתבו תסריטים רבים בכל הקשור ליום שאחרי ההתמודדות: מעל גלי הרדיו ומבעד למרקעי הטלוויזיה נשמע שעות של פרשנויות, טובי הפרשנים יגויסו למערכה, ומיטב הפוליטיקאים ירצו להגיב. אך את הקול החשוב ביותר כנראה לא נשמע, את קול העם.
ממשלות ישראל בעשורים האחרונים הצליחו לאכזב את העם בצורה סדרתית. התחושה היא כי מפעם לפעם זה נהיה גרוע יותר ויותר. דבר זה יצר מצב שמרבית העם נהיה אדיש כלפי המתרחש במערכת הפוליטית. האמונה כי אבדה התקווה במנהיגנו ובמערכת הפוליטית השתלטה על כל חלקה טובה. "כל הפוליטיקאים הם אותו דבר", טענה זו עולה שוב ושוב. מצב זה יוצר חוסר רצון למעורבות של הציבור בהליך הדמוקרטי. הנתון הבולט ביותר לכך הוא הירידה המתמדת באחוז ההשתתפות בהצבעות בבחירות. מעבר לכך אנו רואים כי אנשים מוכשרים מסתייגים מכניסה, לשותפות עשייה במערכת הציבורית הן במישור המקומי והן במישור הארצי. מצב זה מנוצל עד תום בידי הפוליטיקאים. כי הרי ללא מעורבות העם אין ממש הרגשה שצריך לתת דין וחשבון לאותו העם. הפוליטיקאים מתנהלים כאילו הכל ניתן ל"סגירה" בתוך המערכת הפוליטית בלבד.
התקשורת שאמורה להיות שופר לדמוקרטיה ולגרום לשיח ציבורי, הפכה מזמן לשותפה למערכת הפוליטית. סיקור המחפש סנסציות ודיווח ציני על המתרחש, מסייעים לתחושת אובדן הדרך והייאוש. התקשורת חדלה מלהציג שאלות קשות למנהיגנו במהלך מערכת הבחירות והפכה יותר ויותר שותפה למערכת "הספין".
העימות האחרון בבחירות 99' אהוד ברק סירב לעמוד מול בנימין נתניהו לעימות ציבורי (נתניהו ערך עימות מול יצחק מרדכי בלבד). התקשורת שהייתה להוטה לראות את נתניהו מפסיד, קיבלה את בריחתו של ברק בהבנה. תופעה זו חזרה על עצמה כאשר התמודד אריאל שרון מול ברק. ושוב התקבל בטבעיות לחלוטין סירובו של המועמד לרשות הממשלה אהוד אולמרט לעמוד מול הציבור לעימות פומבי מול יריביו. העימות הטלוויזיוני האחרון היה לפני 12 שנה! בין בנימין נתניהו לבין שמעון פרס.
בבחירות 2001 העם קיבל הכרעה ברורה כאשר הצביע לליכוד ברוב גדול. הליכוד בראשות שרון קיבל 38 מנדטים מול העבודה שקיבלה 19 בלבד. אולם רצון העם לראות ממשלה בראשות הליכוד נרמס לחלוטין. כאשר החליט שרון להתפלג מהליכוד הוא למעשה "גנב" את המנדט שהעם העניק לליכוד. הבחירות לא היו בחירות אישיות אלא מפלגתיות, הציבור לא בחר בשרון אלא בליכוד, דבר זה היווה פגיעה חמורה בדמוקרטיה. ושוב-התקשורת שתקה והתעלמה מספין של המפלגה החדשה אשר דיברה על "פוליטיקה אחרת". שרון, שהיה אחראי לתופעות שחיתות גדולות במערכת הפוליטית (על כך הוא ובניו נחקרו במשטרה ובנו עמרי אף הורשע) הציג עצמו כנקי והתקשורת שיתפה פעולה. הדבר הנכון ביותר היה ללכת לבחירות מיידיות. שרון ושריו העדיפו ללכת על מהלך כשר אבל מסריח.
לפסוח על רצון הציבור בימים אלו שוב יש כוונה לפסוח על רצון הציבור. בבחירות 2003 זכתה קדימה בראשות אולמרט בבחירות. ממשלה בראשות אולמרט עם שר המשפטים חיים רמון, שר האוצר אברהם הירשזון. "פוליטיקה אחרת" היא מטבע לשון שבו נהנים מנהיגי קדימה להשתמש פעם אחר פעם. אכן, פוליטיקה אחרת... שר המשפטים רמון היה לשר המשפטים הראשון שהורשע, לאחר מכן זכה לקידום לתפקיד המשנה לרה"מ, שר האוצר הירשזון הואשם על עבירות קשות וכיום עומד לדין בימים אלה. ראש הממשלה אולמרט תחת "מטחי חקירות" והליך הדחה בקדימה. השרה רוחמה אברהם (גם היא תחת חקירת משטרה) הגדילה לתאר ואמרה "את מי זה מעניין בכלל", ביחס לחקירות רה"מ אולמרט.
כל זה לא מפריע לראשי קדימה שרוצים להקים ממשלה חלופית בכנסת, ללא כל התייחסות לדעת הקהל הציבורית. שוב יש כאן הונאת הציבור, שכן קדימה ללא אולמרט בראשה אינה אותה מפלגה, אשר קיבלה מנדט מהבוחר בבחירות האחרונות. על כן, ברגע שראש המפלגה יודח יש לחזור לעם ולקבל את אמונו מחדש. ככה עושים במשטרים דמוקרטים. אבל בישראל - ובעיקר בקדימה - עושים הכל למען הישרדות אישית, גם מקרה זה הינו כשר אבל מסריח.
שרת החוץ ציפי לבני אמרה לא מכבר "כי לא כל דבר שאינו לא חוקי הוא בסדר". ממשלה אשר נקבע כי היא וראשיה כשלו בניהול מלחמת לבנון השנייה. ממשלה שהיא והעומד בראשם הם הנחקרים ביותר בהיסטוריה. ממשלה, אשר למעשה מדיחה את ראשה בגלל מעשים פליליים. ממשלה שהמשנה לראשה שלה הורשע בדין. ממשלה כזו חייבת להחזיר את המנדט לעם, אשר יקבע מחדש את סדר היום ואת נציגיו. כל תופעה או קומבינה אחרת יהיו בגדר גניבת הדמוקרטיה מידי העם.
