קנייתו של ספר, מתנה לנכדתה הראשונה של חברתי מילדות, החזירה אותי באחת לשנות אמהותי הראשונות. עכשיו אני כבר יכולה להתוודות: כשידידותי נאנקו אז תחת עול קריאתם שוב ושוב של אותם סיפורים לילדיהן, אני דווקא נהניתי לראות את ילדי הפעוטים מתרגשים לשמוע אותם דברים, כאילו הייתה זו להם הפעם הראשונה. הם עקבו בדאגה אחרי פינוקיו השקרן שהצמיח אוזניים של חמור, והשתעשעו מתחפושותיה של הביצה, שניסתה לשווא ליהפך למישהו אחר. הם צחקו על קנגה, האם הדאגנית והלא-כל-כך-חכמה ב"פו הדוב", אהבו את מרקו, שהצליח לעצור את הרכבת בעזרת חולצתו האדומה, כמו גם את שאר הילדים, שהצילו באומץ ליבם, בחוכמתם, בטוב ליבם ובהתמדתם במשימה, את עצמם, את הוריהם, את בני כפרם ואת תושבי עירם.
חשתי, שעם כל הקראה נתגלה להם רובד נוסף הטמון באותן אגדות, מעשיות, משלים ושירים. לא פעם הם הוכיחו לי בשאלותיהם, שהם יודעים לזהות היטב את חוקי המציאות שבה פועלים גיבוריהם הספרותיים, להבחין בינם לבין האלמנטים והמוטיבים האלגוריים השזורים בהם ולהבין בקלות את הנמשל שאליו הם מתייחסים. היה להם ברור, שהזאב בסיפורים השונים - מ"כיפה אדומה" ועד לעז, המדריכה את גדייה לא לפתוח לזרים את דלת הבית - אינו רק טורף, אלא גם מייצג 'טורפים' אנושיים, שיש לחשוד בכוונותיהם, להתגונן מפני כוחם ולהתמודד בחוכמה עם עורמתם.
אך המציאות שאליה גדלו ילדינו היא קשה ואכזרית פי כמה מן העולם של ספרי ילדותם, שנועדו, בעזרתנו, להכשיר אותם אליה, ולו באופן חלקי. זוהי מציאות שבה כסף קונה הכול, ושבה צאצאינו עלולים להיות מפוטרים מחר, כי החברה שבה עבדו בנאמנות עשרות שנים מתייעלת, לאחר שנבלעה בעסקה מבריקה על-ידי חברה גדולה יותר; זוהי מציאות, שבה אינך יכול להיות בטוח שתמצא את מכוניתך במקום שהחנית אותה, או את שתילי הכרם שנטעת בשבוע שחלף, שבה עלולה להימצא בבית הספר תחנה לממכר סמים, ושבה טומנים פדופילים לקורבנותיהם פח באמצעות האינטרנט; מציאות שבה נסיעה באוטובוס או ביקור במרפאת קופת חולים עלולים להסתיים במרחץ דמים.
אין אינטרסים, יש רק אי-הבנות עמדתי לי אפוא בחנות הספרים ועלעלתי בספר ועוד ספר, מנסה להתעדכן במה שהתחדש בשנים האחרונות בספרות הילדים העברית ובזו המתורגמת לעברית. ניסיתי להתחקות אחר האופן בו אמורים כיום ילדינו הבוגרים, בעזרת יוצרי התרבות שלנו, העכשוויים תמיד, להכין את הילדים שלהם לעולם האלים שזה עתה נכנסו אליו, ולחברה חסרת העכבות ומטושטשת הערכים, שבה הם אמורים ליטול חלק.
גיליתי שבעולמנו התחדשו הרבה דברים. למשל, דוב שפולשים למאורתו, כבר אינו מסוכן. בספרן של קרמה וילסון וג'יין צ'פמן 'הדב ממשיך לנחור', הוא אכן נוחר כמחצית מן הספר, בעוד בעלי החיים האחרים נכנסים לביתו ועושים בו כבשלהם. חששתי שכשיתעורר אולי יכעס על השתלטותם. אלא שפחדי, כך התברר לי, היה פחד שווא: בתחילה הדב מיילל ומתייפח. הרי זו תגובה נאותה של גבר עכשווי שאינו מתבייש לבכות (במיוחד אם הוא בעל אינטליגנציה רגשית) כלפי זרים שמשתלטים על שטח מחייתו. אחר כך - נאמן לחוקי העולם התקין פוליטית, שאליו אנו מכינים את ילדינו - הוא משעשע את בעלי החיים המסיגים את גבולו בסיפורי מעשיות.
אם סברתי שרק הדוב שינה את עורו, ספר של גונידו ון גנכטן 'אקי העכביש הרגיש' לימד אותי שגם מעכביש כבר אין צורך לחשוש. כי העכביש השתנה. הוא כבר אינו בעל חיים ארסי, האורב לטרפו בסבלנות אין קץ עד שזה נלכד במלכודת שטווה לו. הספר למעשה מלמד את הילדים הרכים, שבעולם המתקדם של היום אין אלימות, אין מלחמת קיום, אין אינטרסים ואין אנוכיות. יש רק אי-הבנות. אין צורך להיזהר משום אדם ומשום יצור. כולם טובים; רעים הם כמובן רק אלה שאינם מכירים בעובדת יסוד זו של הקיום. אלה האחרונים, כמו הצרצר, הדבורה, הפרפר, הזחל והתולעת המתוארים בספר, צורחים ובורחים מן העכביש, לא מפני שהם עלולים חלילה להיות קורבנותיו, אלא מפני שהם פחדנים עלובים וטיפשים. מעבר לכך: התנהגותם זו מבטאת... חוסר חמלה. כי עליכם לדעת שאקי - זה שמו של העכביש - לא רק שאין בו כל סכנה, אלא שהוא עכביש רגיש, שמאוד נפגע מן הדחייה שהפגינו כלפיו בעלי החיים האחרים. הוא, אם לא הבנתם, רק רצה שיחגגו עמו את יום הולדתו השלישי...
ממש אותה תפילה ואם כבר נגענו בחמלה ובדאגה לאחר, התברר לי שחמלתם של הילדים של היום שונה לחלוטין מזו של הילדים בספרים של פעם. אם קודמיהם הזדהו עם עניינים ארציים וירודים כמו ילד עני, בעל חיים חסר בית, או קיפוד קטן שברוב גרגרנותו מצא עצמו לכוד במיטתו של ילד, כשהוא עטור תותים - היום הילד בסיפור אמור לרחם על הירח הסובל מקור. הילד מגיע אליו בחלומו המזויף, כשהוא רכוב על גב ציפור, ואחר כך על כוכב שביט, ומעניק לו כובע צבעוני שיחמם אותו. אין ספק: עליית מדרגה - ממש חמלה שמיימית...
מסר האוניברסליות ב'תפילילה' מאת מאיה חנוך ומיכל כהן-חי, פשוט חימם את ליבי. בספר זה, העולם כולו פרוש על-פני שני דפים כפולים: גורדי השחקים של ניו-יורק נושקים לפירמידות של מצרים ולפגודות של יפן. יש גם כיפת מסגד, איגלו ואוהלי טיפי אינדיאנים. טוב, לא העולם כולו. נכון שאין בספר שום איזכור, לא במילה ולא בתמונה, למבנה כלשהו המאפיין קיום יהודי או שייך רק לישראל, הנושק למבנים של מדינות ותרבויות אחרות, כי מיד מגיעים ההסברים לכך: "הארץ (היא) של כולנו, אמא אדמה" וכן ש"משפחה (ולא חלילה "המולדת"), זה הבית שלא שוכחים".
גם האחדות האנושית, זו של הילדים, קורנת מתוך הדפים. מתברר מהם ש"ילדים מכל ארץ, כל שפה וכל דת - לכל הילדים יש תפילילה אחת". לרגע תהיתי, האמנם הילדים החולמים להיות שאהידים אכן מתפללים ממש אותה תפילה כמו שמתפללים ילדי שדרות, אבל מיד התעשתתי. אחרי הכול, מי אני שאטיל ספק באחדותה של האנושות?
המפגש עם הספרות העכשווית עורר בי אי-שקט, שהפך לבהלה: התחוור לי שאותה חבורה שמתיימרת ללמד את ילדינו על המציאות, אך מסרבת לערוך עמה אפילו פגישת היכרות, מצליחה, בעזרת הציורים המרהיבים וטכנולוגיית הדפוס המתקדמת, לא רק לשבות את עינינו, אלא גם את ילדינו.
