צריך לומר זאת בצורה בוטה וחד-משמעית: התקשורת הישראלית משרתת את חמאס וחיזבאללה. וצריך לומר זאת בלא מורא: הנרצחים והנחטפים בפיגועים הבאים יהיו על מצפונם של רבים מהעורכים והכותבים בתקשורת הישראלית.
חמאס וחיזבאללה אינם סתם ארגוני טירור. אלו הם ארגונים איסלאמיים קיצוניים, המנהלים מלחמת דת נגד ישראל. אין להם עניין רק בטריטוריה זו או אחרת; הם רוצים שישראל כמדינה יהודית תיעלם מעל המפה. זו הסיבה שחיזבאללה ממשיך בפעולותיו גם לאחר שישראל נסוגה מלבנון (העילה הרשמית להקמתו), וזו הסיבה שחמאס מוכן לדבר לכל היותר של הפסקת אש זמנית לצורך התחמשות והתארגנות (זהו פירוש המונח "תהדיה").
אין שום מקום לפשרות עם ארגונים כאלו, בדיוק כמו שאין מקום לפשרות עם אל-קאעידה. הרי ארה"ב לא כבשה אך סנטימטר מידי אוסמה בן-לאדן, ובכל זאת הוא מנהל נגדה מלחמת חורמה. ישראל וארה"ב לא עשו שום רע לאירן, ובכל זאת הן מוגדרות על ידה כ"שטן הקטן" ו"השטן הגדול". חמאס וחיזבאללה באים בדיוק מאותה אידיאולוגיה, שלא לדבר על הקשרים המעשיים בין ארבע הצלעות של מרובע הרשע והשינאה הזה.
המלחמה שלנו נגד הטרור האיסלאמי הקיצוני צריכה להיות חסרת פשרות, משום שהוא נלחם בנו בצורה חסרת פשרות. אי-אפשר להיאבק מול אויב כזה כפי שנלחמים נגד מדינה בעלת אינטרסים מוגדרים. אי-אפשר לנהל איתו מו"מ משום שאין לנו שום בסיס להידברות. אנחנו רוצים לחיות, הוא רוצה להשמיד אותנו. אז על מה יש לדבר?
חיי אדם, במיוחד של אויביהם, נחשבים בעיני טירוריסטים כאלו כקליפת השום. מי ששולח צעירים וצעירות משלו להתאבד, ודאי אינו מקדיש יותר מדי תשומת לב לקורבנות בצד השני. אנחנו כמובן הפוכים לגמרי: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", פיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה, מצות פדיון שבויים ועוד ועוד. אבל אסור לנו להפוך את היתרון המוסרי שלנו לחיסרון במאבק על קיומנו.
מכאן נובע, שאת המאבק על שחרור חטופינו יש לנהל בצורה השקטה ביותר וקרת הרוח ביותר. מבחינתנו אלו הם בנים שחובה להחזירם הביתה; מבחינת חמאס וחיזבאללה זוהי סחורה שיש לקבל תמורתה את המחיר הגבוה ביותר. אם אנחנו מצהירים ללא הרף מעל כל בימה אפשרית עד כמה הבנים יקרים לנו, מחירם עולה בהתמדה.
נכון, זה ציני. נכון, זה אולי אפילו אכזרי. אך זהו האויב העומד מולנו: ציני ואכזרי. אנחנו לא יכולים להיאבק מולו בשיטות אחרות. לכן, אסור בתכלית האיסור לקרוא לממשלה לשלם כל מחיר תמורת השבויים. אסור בתכלית האיסור לנהל קמפיין פומבי להשבתם. אסור בתכלית האיסור למרוח על פני עמודים שלמים את תמונותיהם ומכתביהם. לא צריך להפגין אדישות אבל חייבים להפגין קור רוח ולא למצמץ.
את המחיר המופקע בעליל של עסקות השבויים שהיו ושיהיו נשלם כולנו. רבים מבין 1,151 המשוחררים בעיסקת ג'יבריל חזרו לדרך הטירור ולא מעטים מביניהם היו ממנהיגי האינתיפאדה; כמה חיי אדם זה עלה לנו? כמה חיי אדם עוד יעלו לנו מצהלות השמחה של חסן נסראללה וחבר מרעיו? כמה חיי אדם עוד יעלו לנו מאות אסירי חמאס שישוחררו תמורת גלעד שליט? כמה חיי אדם עוד יעלה לנו ההישג שנגיש על מגש של כסף לכנופיית הרוצחים של הנייה ומשעל?
זכותן וחובתן של קרובי החיילים השבויים להילחם בכל מאודן על השבתם. אך את המאבק הזה צריך לנהל בחוכמה, בראיית ארוכת טווח ובעיקר - בשקט. אפילו ממשלה צינית כמו הנוכחית, אינה חשודה בכך שהיא מפקירה חיילים. לא צריך להפעיל עליה לחץ פומבי בלתי פוסק, משום שלחץ כזה רק יביא לקבלת החלטות נמהרות, שגויות ומסכנות חיי אדם. כך היה בעניינם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, וכך עלול להיות גם בעניינו של גלעד שליט, שמי יתן ויחזור במהרה בריא ושלם.
יחסי אמון עם סמיר קונטאר מעריב פרסם במוספו כתבה ארוכה של חן קוסט-בר ועופר לפלר המתבססת של שנים של שיחות עם סמיר קונטאר. רוצח מתועב קיבל כתבת שער בעיתון השני בגודלו בישראל ועוד שבעה עמודים בתוך הגיליון.
מתוך שבעת העמודים הללו, רק על פני חצי עמוד מובא הסיפור האמיתי, לא זה שמצייר קונטאר, אלא זה של התחקירים הישראלים. וזה כמובן באובייקטיביות מלאה: יש הגירסה של קונטאר ויש הגירסה של כוחות הביטחון והעדים לרצח משפחת הרן בנהריה. יש עוד שליש עמוד של דברי המשפחות השכולות ועוד שליש עמוד של התבטאויות קיצוניות בהרבה של קונטאר, במה שנראה כמו יציאה ידי חובה. אבל את הבמה המרכזית מקבל, ובגדול, האיש שדמם של ילדים על ידיו.
"נוצרו יחסי אמון", מתארת קוסט-בר את התפתחות קשריה עם קונטאר. והיא אפילו מבינה אותו: אחרי מלחמת לבנון "הוא הפך יותר קיצוני. תומך נלהב של נסראללה. נסיבות שחרורו והמלחמה האחרונה עשו את שלהן. מה שהגדיר פעם ככעס, הפך לשינאה. אם היה משתחרר לפני שלוש שנים, ייתכן שהיה איש מתון יותר". כך, מילה במילה.
אם זוהי העיתונות המשופרת שמביאים דורון גלעזר ורותי יובל למעריב, עדיף שיארזו כבר עתה את חפציהם ויפנו את לשכותיהם. עדיף שהעיתון הזה ייסגר.
