תמונות משבוע משפיל

תמונת השבוע שעבר לא הייתה התמונה העגומה של שני הארונות השחורים של חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב זכרם לברכה, ש"שבו הביתה" מלבנון אחרי שנתיים וארבעה ימים. גם לא תמונת אהוד אולמרט חובק את קרנית במחנה "שרגא" (תמונה שבוודאי שימחה את בן-העוולה נסארללה). גם לא תמונת הגביר טלנסקי בבואו שוב להעיד בפרשת מעטפות הכסף. תמונת השבוע שעבר צולמה בפריז. נראה בה נשיא סוריה בשאר אסד מפנה עורף בהתרסה לראש ממשלת ישראל, שחיוכו המאולץ לא מסתיר את שפת הגוף המתחנן ללחיצת ידו של הרודן, כאילו הוא אומר בלא מילים: תן לי קרש הצלה מצולם... תמונה זו, כמו שאר התמונות הנוספות משבוע קשה זה, מציירות את ישראל כמדינה מושפלת לאומית ומוראלית, מדינה שהגיעה לשפל המדרגה, שאיבדה כל שמץ של כבוד עצמי, שהידרדרה בעקומת הגאווה הלאומית למקום הכי נמוך בששים שנותיה. לכל תמונות השבוע שעבר, תמונות של מחזות קשים, מכנה משותף אחד - אהוד אולמרט. עדיין ראש הממשלה, אהוד אולמרט נושא על גבו חשדות בשש פרשיות של שחיתות אישית, שבחלקן הוא נחקר יומם וליל. עדיין ראש הממשלה, אהוד אולמרט מוריד את מדינת ישראל על הברכיים במסע ההתרפסות שלו לאויב, בין אם הוא סורי ובין אם הוא לבנוני. עדיין ראש הממשלה, אהוד אולמרט משחרר רוצחים מתועבים בתמורה לשתי גופות חללינו. עדיין ראש ממשלה, אהוד אולמרט החסר חוט שדרה מדיני, עושה "מכירה כללית" של נכסי מדינה ובהם - כבודה, חוסנה, מעמדה בין העמים. ראש ממשלה או לא ראש ממשלה, אהוד אולמרט גם במצבים הכי קשים שאליהם הביא את ישראל ואת עצמו, מוסיף לחלק חיוכים וצ'אפחות לכל עבר, להשמיע איומים והבטחות - ואין כיסוי לאף אחד מכל אלה.

מבית היוצר של אולמרט

לבנו עם משפחות רגב וגולדווסר. שנתיים וארבעה ימים אחרי הסיור הכושל בגבול הצפון (כבר שכחנו שזה היה מחדל צה"לי, שבישר את מחדל המלחמה?), שנתיים וארבעה ימים לאחר שפרצה המלחמה שנועדה לשחרר את שני חיילי המילואים ועלתה במחיר חייהם של למעלה מ-160 לוחמים ואזרחים (מי שומע עליהם היום?), הספק הוסר. הן קיבלו את הבנים בארונות שחורים. שנתיים וארבעה ימים עד ליום רביעי בשעה 9.41 בבוקר, תיעתע בנו נסראללה והתאכזר אל בני המשפחות. תיעתע בנו? - תיעתע בראש ממשלתנו בהכירו את חולשתו-חולשתנו. תמונת שני הארונות השחורים ותמונת הרוצח הבזוי סמיר קונטאר מתקבל בכבוד מלכים והמונים בביירות - הם מבית היוצר של אולמרט. ראש ממשלה - שיצא למלחמה, אומנם מוצדקת, בלי לבדוק תחילה את מוכנות הצבא, ועל כך אמרה כבר ועדת וינוגרד את דברה הברור. אמרה - ומאום לא זע ולא נע אצל הנושא באחריות. וכי מה פלא שנכנע לדרישות חיזבאללה ועשה "עסקה", בלי לדעת עד לרגע האחרון, שיא ההשפלה, אם נקבל שני חיילים חיים או מתים? הוא כן ידע, שהוא משחרר רוצח מתועב, גיבור לאומי ערבי, שכמעט השלים את הדוקטורט שלו בכלא (ואם תרצו - במלון) הישראלי, ולא מעביר גם הוא ארון מתים, בתמורה לשני ארונות מתינו. המשך חקירת פרשת מעטפות הכסף והופעת האדון טלנסקי למסירת עדות בחקירה הנגדית - היו בבחינת שיגרה, אבל זוהי שיגרה שמקצרת את ימיו בשלטון של אהוד אולמרט. בעוד כחודשיים ומשהו הוא לא יתגנדר עוד בתואר בראש ממשלה, אבל אין זה מפריע לו להמשיך ולשאת באחריות ולהסב נזקים. וזה מביא אותנו לתמונת השבוע שעבר, שכאמור צולמה בעיר האורות.

נשיקה צרפתית

איזו פאתטיות, איזו בושה, איזה פיאסקו - לראות את ראש ממשלה יהודי מגשש דרכו באולם המפואר של ועידת המדינות השוכנות לחופי הים התיכון, בנסיון לזכות ל"נשיקה צרפתית" מידי גדול אויבינו. מצג מדיני עלוב שכזה - כבר מזמן לא נראה בזירה הבינלאומית. מצד אחד, רודן שונא ישראל, נשיא גאה ושחצן של מדינה מפגרת וקיצונית, בעלת ברית לשכנתה המאיימת על שלום העולם בנשק גרעיני. מצד שני, ראש ממשלה בסוף דרכו, של מדינה דמוקרטית נאורה, שאזרחיה בחרו בו ואינם יודעים מאז את נפשם מרוב בושה. והנה אותו ראש ממשלה מתאמץ בכוח לתפוס "פוטו אופורטיוניטי" עם גדול שונאינו, כמו מחפש בתמונה המיוחלת קרש הצלה לשארית שלטונו, ובתוך כך בונה תדמית חיובית לשליט הסורי. אסד יודע היטב עם מי יש לו עסק, עם ברווז ישראלי מקרטע, שאיתו אין זה משתלם לעשות עסקים. לאולמרט אזל החול בשעון, לאסד יש כל הזמן שבעולם, הגם שנהיר לו כי המנהיג הישראלי הבא יהיה קשוח בהרבה ולא יוותר לסורים על רמת הגולן. השבוע העגום שחלף היה שבוע שאזרחי ישראל ירצו לשכוח - ומהר ככל האפשר. אירועיו הקשים זירזו את הרצון הלאומי לראות סוף סוף ממשלה אחרת בישראל, עם ראש ממשלה אחר, נקי כפיים, בעל חוט שידרה מדיני-לאומי. ראש ממשלה שמוביל את המדינה והאומה בחודשים ובשנים הבאות הלא-קלות, כשהוא עושה זאת בשום-שכל ציוני, בגאווה יהודית, תוך דבקות בעקרונות, ובלי ה"שטיקים" של קודמו.