אתמול ערכתי קניות בסניף של אחת מרשתות השיווק. אחד הקונים חש פגוע ומורמר מן היחס לו זכה מן הקופאית והכריז בקולי קולות, אני כאן, לא אקנה יותר.
מדוע הציבור הישראלי, לא נוהג בנבחרי הציבור כפי שהוא נוהג בספק שהכזיב? מדוע הציבור הישראלי מגלה אורך רוח, עד כדי אדישות ומאפשר למי שהכזיב, להמשיך ולקבוע באשר לדברים מן החשובים בחייו ובכללם, לעתים, החיים עצמם?
בימים האחרונים, אנו חשופים לחקירה הנגדית של מוריס טלנסקי. עיקר הדיון בתקשורת עוסק בשאלה האם ובאיזו מידה יצליחו פרקליטי אולמרט, לקעקע את אמינותו של טלנסקי. שאלה נוספת היא, האם אולמרט צריך להתפטר טרם שיוגש נגדו כתב אישום?
אני מבקש לבחון את הדברים בהיבט אחר. לא זה הפלילי, כי אם הציבורי טיב השירות של נבחרי הציבור לציבור בישראל. בעיני, אהוד אולמרט אינו ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל, לא רק בשל החשדות לפלילים הקיימים נגדו, אלא בשל דרך התנהלותו. החל מכך שבעיני, עצם לקיחת כספים מזומנים מטלנסקי, בהיותו נבחר ציבור (בכך הודה ראש הממשלה קבל עם ותקשורת) זה דבר פסול מעיקרו. בשל תפקודו כראש ממשלה, שוועדת חקירה שהממשלה שהוא עומד בראשה, מינתה, קבעה כי כשל בתפקודו בעת מלחמת לבנון השנייה. בשל היעדר עשייה מספקת של ממשלתו בתחומים נוספים ובהם חינוך, רווחה, טיפול ראוי בניצולי השואה, היערכות לרעידת אדמה, היערכות להאטה כלכלית במשק, שתשפיע על כולנו ובתחומים נוספים.
אבל לא רק אולמרט, לא יזכה באמוני. גם מפלגתו קדימה, שבין חבריה נמנים הירשזון ורמון והנגבי, כאשר גם באשר לאלה, התנהלותם, ללא קשר להיבט הפלילי, אינה ראויה בעיני מבחינה ציבורית.
מפלגת העבודה, הציעה לבוחרים שלושה דגלים, ערב הבחירות האחרונות. דגל מדיני - חתירה לשלום עם שכנינו. דגל ביטחוני ודגל חברתי/חינוכי.
לפרוע את השטר כמי שהיה חבר פעיל במפלגת העבודה, ופרש ממנה, אני יכול לומר כי גם מפלגת העבודה, בראשות ברק, אף שיש בה אנשים ראויים, לא פורעת את השטר שנתנה לבוחר ואינה ראויה לאמוני, כמפלגה שמהווה אלטרנטיבה שלטונית.
בראש הליכוד, עומד מנהיג חדש ונחוש. כזה שהחינוך, הביטחון וכל תחלואי המדינה ברוממות דבריו ויש לו פתרון לכל. דמות חדשה בפוליטיקה הישראלית, בנימין נתניהו. רגע, גם הוא היה ראש ממשלה, הכזיב ונשלח הביתה על-ידי הבוחר. הוא היה שר אוצר, שבלהט העשייה (שהיו בה דברים חיוביים) שכח, כי אזרחי המדינה, הם בני אדם וככאלה ראוי לנהוג בהם.
כמי שנמנה עם צוות אנשים העמל, על הקמת מפלגה חדשה, שתהיה ראויה לאמון הציבור, אני נתקל בתמיכה רבה למהלך ולצורך שבו אך לצדה, גם בספקנות. החדשים שהיו הכזיבו, מי יבטיח לנו שאתם תהיו אחרים? כולם אותו הדבר ועוד כהנה וכהנה.
לאלה הספקנים שבינינו (ויש להם זכות מלאה להיות כאלה) אני אומר, כי מי שכבר הכזיב, בוודאי שאינו ראוי לאמוננו כציבור, ודאי מבלי שעשה תיקון ארוך ועקבי. יצחק רבין חזר לזכות באמון הציבור, חמש עשרה שנים, לאחר שחדל לכהן כראש ממשלה ובמהלך אותן שנים לא פנה לעסקיו, אלא המשיך לשרת את הציבור ולהפיק לקחים כחבר כנסת וכשר ביטחון. האם כאלה הם ברק וביבי?
ביל קלינטון, ביקש להיבחר לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב ופנה לציבור באמירה מעין זו: כשבחרתם בי בפעם הראשונה, זה היה על סמך קרדיט, שנתתם להבטחות שלי. כעת, אני מבקש שתבחרו בי על סמך הרקורד של מעשיי, כנשיא.
כך, צריך לנהוג הציבור בנבחריו. לתת קרדיט להבטחות שהוא מאמין כי יתממשו ולאחר מכן, לבחון את רקורד העשייה שלהם כנבחרי ציבור.
בבואנו לבחור את מנהיגינו, המשפיעים על חיינו, עלינו לבחון מי הם האנשים, מה עשו בחיים, מה האידיאולוגיה שלהם, והאם הם נקיי כפיים. אלה שהכזיבו ולא תיקנו, לא ראויים לאמון. אלה שראויים לאמון, בפעם הראשונה, ראוי כי נבחר בהם. יש בכך מידה של סיכון, אך גם סיכוי. בחירה במי שהכזיב, היא בזבוז. כדאי שנאמין בכוחנו כבוחרים ונבין כי אפשר אחרת וזה בידיים שלנו!!!