בזמן ש"תרבות" נתפסת באמצעי התקשורת בארץ כמילה נרדפת לבידור, ואפילו פסטיבל ישראל אינו זוכה בה לסיקור ראוי, מי בכלל מתעניין בקונצרטים צנועים שמתרחשים במקומות, שרוב הציבור מעולם לא שמע עליהם? כי זאת יש לדעת: מוזיקה בימינו היא "כוכב" שזה עתה נולד, וההוא, נו, איך קוראים לו? בטהובן - זאת מוזיקה קלאסית, כלומר, משהו שולי, המיועד למיעוט קטן ובלתי חשוב, סנובי, מיושן ומיותר. אלא מתברר, שהרחק ממוקדי הרייטינג חיה ונושמת תרבות אמיתית, שלעיתים חשיבותה נמצאת ביחס הפוך לגודל האולמות והקהל.
"פופ" בן חמש-מאות שנה מקום אחד כזה הוא מנזר "אחיות ציון" בעין-כרם, פנינת ירושלים. מדי פעם, בצהרי שבת, אפשר להאזין שם לקונצרטים, שתוכניותיהם מעניינות ובלתי שגרתיות. על-פי-רוב המוסיקאים הם ישראלים. באחד הקונצרטים במנזר השלו והיפה ניגנו חברי אנסמבל "איל פסטדור פידו" - מרינה מינקין בצ'מבלו, אורי דרור בחליליות ואלכסנדר פיין באבוב ובסון בארוקיים. המוזיקה האיטלקית והצרפתית מן המאה השמונה עשרה שניגנו לא הייתה אוסף יצירות סתמי, אלא תוכנית שהציגה לקהל הנלהב קשר הדוק והשפעה הדדית בין שתי תרבויות מוסיקליות אדירות. השלושה ניגנו ברמה טכנית ואומנותית גבוהה מאוד, כאשר מרינה מינקין הייתה החוליה המקשרת והמאחדת בין אורי דרור הסולידי והנוטה לאיפוק צרפתי, ואלכסנדר פיין, בעל המזג החם, האיטלקי ממש, שהצטיין במיוחד בנגינה וירטואוזית בבסון.
באותו מקום שמעתי עוד קונצרט מעולה, "זכרון מתוק - שנסונים פריזאיים של המאה השש עשרה". רינת גולדברג שרה בסופרן הקליל שלה שירי "פופ" מלפני חמש מאות שנה. בועז ברנאי, בחליל רנסאנס שבנה בעצמו, ואיתן הופר בלאוטה לא רק שליוו אותה בהתלהבות, אלא גם ניגנו יצירות כֵליות, הבנויות על אותן המנגינות.
בזמנים הרחוקים של המאה השש עשרה, בלי רדיו ואפילו ללא ארוויזיון, השירים הנפלאים האלה חצו את גבולות צרפת והיו ללהיטים גם בספרד ובאיטליה. מדהים להיווכח עד כמה שירים עממיים אלה, שנכתבו לפני כ-500 שנה, הם יפים ומתוחכמים מבחינה מלודית וקצבית. ההשוואה לפזמונים עלובים של היום - שמושמעים בליווי שני אקורדים בגיטרה חשמלית ושביצועם אינו נזקק לקול מפותח או לשמיעה מוסיקלית, ובלבד שיישמעו בעוצמה המחרישה אוזניים אפילו בעיר הסמוכה - עצובה למדי.
מוזיקה בזוגות הקונסרבטוריון שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים קיבל לפני כמה שנים בנין חדש ויפה, ובו אולם הקונצרטים על שם נבון. אין כל פרסום חיצוני על תוכניותיו, ועל-כן רק אנשים הקשורים לאקדמיה יודעים עליהן. חבל. באחד הקונצרטים ניגנו צמד פסנתרניות: גבי טלרוזה ומרינה פרידמן, שכל אחת מהן סולנית בפני עצמה. למרות שרק לפני כשנה הן התחילו להופיע ביחד, התיאום ביניהן כל כך טוב, עד שהן נשמעות כצמד ותיק. את ארבע היצירות בתוכנית אפשר לחלק לשני זוגות: רומנטיקת המאה ה-19 ומוזיקה של המאה העשרים. הפסנתרניות ניגנו את הסונטה לשני פסנתרים של שומאן בחום, בהתלהבות ובחופש הראויים, בלי לגלוש ולו פעם אחת לרגשנות. הסונטה מאת ברהמס ידועה יותר בגרסתה לרביעיית הפסנתר ובתזמורו המפורסם של ארנולד שנברג. מעניין שבפרק האינטרמצו של ברהמס, שכל חייו אהב את שומאן ואת אשתו קלארה אהבה ללא גבול, השתמש ברהמס במנגינה מהסימפוניה הרביעית של שומאן, שהוצפן בה שמה של קלארה. יצירה מונמטלית זו, עם פרק הסיום הסוחף בסגנון הונגרי-צועני, נוגנה מצויין מכל הבחינות. חבל רק, שאולם "נבון" מעט קטן מדי מכדי להכיל כראוי את עוצמת הצליל של הצמד הזה.
יצירת-מופת תחת הכיבוש הנאצי הגורם המקשר בין שתי היצירות האחרות שבתוכנית הוא מלחמת העולם השניה. המלחינה הישראלית, אירנה סבטובה, שכמו שתי הפסנתרניות היא ילידת ברית-המועצות לשעבר, כתבה מוזיקה אקספרסיוניסטית חזקה ומרגשת. תגובת הקהל הייתה נלהבת ובצדק. הוריאציות על הנושא של פגניני, מאת הענק הפולני ויטולד ליוטוסלבסקי, נכתבו בורשה בשנות הכיבוש הגרמני, כאשר ליוטוסלבסקי וחברו הטוב, אנג'יי פאנופניק (מלחין בפני עצמו) התפרנסו מנגינה על שני פסנתרים בבית הקפה "אמנות ואופנה". מאז, היצירה המבריקה הזו היא אבן-הבוחן לכל הרכב של שני פסנתרים. קשה למצוא יצירה מוצלחת יותר להפגנת וירטואזיות. גבי ומרינה ניגנוה מצויין והיו בהחלט ראויות לתשואות הקהל. קשה להאמין, שהיצירה הזאת, המלאה שמחת-חיים, נכתבה בתקופה כה איומה, כשחייו של המלחין היו בסכנה מתמדת!
וכך, באולמות קטנים, כאילו בשוליים, נמצא המרכז האמיתי של העשייה המוסיקלית בארץ. שם לא שולט הרייטינג אלא אומנות נקייה, שאינה גולשת לבידור זול. מחיאות כפיים מגיעות למוסיקאים אלה, שבלעדיהם אנו עלולים להשתלב באמת במזרח התיכון.
