ישראל הגיעה לשיא עולמי חדש, מקום 89 מתוך 103 מדינות המדורגות לפי מספר הנשים החברות בפרלמנט. למזלנו נותרו מאחורינו ירדן, סוריה, ערב הסעודית, ומצרים. טוב שאף אחד עוד לא בדק כמה מהן בכלל מחייבות לאג'נדה הנשית. מצבנו היה מביש בהרבה אילו העולם היה מגלה ששליש מהן מצביעות נגד האינטרסים הנשיים.
השבוע אושרה סופסוף בקריאה טרומית, הצעת החוק החשובה להכרה לצרכי מס בהוצאות מטפלת, אבל למה חוק כל כך חשוב לא עבר כבר קודם?
במרס האחרון, אחרי שנים של מאמץ והידברות עם האוצר, נפלה שוב הצעת החוק, על חודו של קול, 45 בעד ו-50 נגד, האמת המצמררת היא, ש-6 נשים מתוך 17 המכהנות בכנסת הצביעו נגד טובת נשות ישראל. איך קורה מחדל כזה? איך נשים שנבחרו וקודמו על תקן היותן נשים, מרשות לעצמן להעדיף אינטרס מפלגתי על פני תיקון עיוות חברתי שייטיב עם כולנו?
קידום החברה בעשור האחרון מורגשת בכל העולם מהפכה מדהימה באחוז הנשים הנבחרות לפרלמנטים ולתפקידים ביצועיים בממשלות. העולם כולו (למעט המשטרים הפונדמנטליסטים) מיישם כבר את התובנה, לפיה האינטרס הלאומי והחברתי הוא שנשים יהיו מיוצגות בשלטון כחלקן באוכלוסיה.
אפילו מדינות באפריקה ובדרום אמריקה, הבינו כבר שקידום נשים אינו באמת קידומן של הנשים, אלא משמעותו היא "קידום החברה". מתן ייצוג שווה לנשים במוסדות העם, אינו נחשב עוד כ "קידום נשים", אלא הוא הפך להיות אינטרס של הגברים והנשים כאחד.
במדינה שבה הנשים מהוות מחצית מהשלטון, כך זורמת כנהר גועש החקיקה החברתית, החינוך, הבריאות והכלכלה.
רק אצלנו, לא רק שלא התקדמנו כמו כולם, אלא אף התדרדרנו מ-30 נשים בכנסת הקודמת ל-17 בכנסת הנוכחית. ישראל מפגרת בעניין זה אחרי מדינות מתקדמות מאיתנו כמו פקיסטן, אתיופיה, עירק, אוגנדה, מוזמביק, ואפילו תוניס מובילה עלינו במספר חברות הפרלמנט.
נשיא איטליה ברלוסקוני, שאינו נחשב לפמיניסט גדול, מינה נשים לשליש מהתפקידים בממשלתו, גם מחצית השרים בממשלתו של ניקולא סרקוזי הן נשים. ראש ממשלת ספרד, לא רק שמינה נשים למחצית משרי ממשלתו, אלא מינה אישה הרה לשרת ההגנה (מקבילה לשר הביטחון שלנו). החוק לייצוג הולם בספרד מדבר על 46% נשים, במקומות אחרים, החוק מחייב מינוי של שניים מאותו המין מתוך כל חמישה נבחרים.
אצלנו בישראל, ניתן לספור על יד אחת את אותן נשים פרלמנטריות בחסד עליון, נשים כמו זהבה גלאון, מרינה סולודקין, נדיה חילו, ושלי יחימוביץ'. אבל כוחן הוא ככוח זרזיף הפלג הנבלע בשאון מפלי הטסטוסטרון הגועש.
לעומתן קשה שלא למנות את אותן שש אופורטוניסטיות, שלא היססו להידחף במפלגתן אל משבצת הנשים, שפונות לדעת הקהל הנשית כשזה נוח להן - אך ברגע האמת, כשהן מתבקשות להצביע בעד חוק להכרה בהוצאות מטפלת לצרכי מס (חוק שייטיב לא רק עם נשים אלא עם החברה כולה), הן לא מתביישות ומצביעות נגד.
ואלו שמות הנשים: דליה איציק, ציפי לבני, שרה מרום לוי, קולט אביטל, רוחמה אברהם בלילא, והפרופסורית לחינוך יולי תמיר. השתיים הראשונות סירבו למסור תגובה לשאלתי מדוע הצביעו נגד חוק חשוב זה. השלישית, גמלאית סנילית שרק אלוהים יודע מה היא עושה בכלל בכנסת, וכמובן בלילא ותמיר שמסרו בתגובה שכחברות ממשלה הן מחויבות להצביע לפי החלטת הממשלה, כלומר נגד. ואני שואלת, אז בשביל מה לנו לבחור בכן מלכתחילה, אם כשאתן מגיעות לטופ אתן לא דואגות לנו?
שדולת הנשים טועה כשהיא מעודדת אותנו לתמוך בנשים באשר הן נשים, מבלי לדרוש מאותן נשים להציג בפנינו את רשימת הישגיהן למעננו ומבלי לתת את הדין על היעדרותן, הימנעותן או הכשלתן הצבעות וחוקים שיכלו להיטיב איתנו הנשים.
עידוד מתן הקול שלנו לאישה כמו דליה איציק או רוחמה אברהם רק בגלל שהן "אישה", ומניעתו למשל, מח"כ כמו גדעון סער, שפעיל עשרות מונים יותר למען קידום נשים - זוהי טעות שצריך לתקן.
הגיעה העת שנעניש את אותן הנשים המנצלות את נשיותן כדי להתקדם, אך בהגיען בזכותנו לעמדות מפתח, הן מפנות לנו גב ופועלות נגדנו. דליה, ציפי, קולט, שרה, יולי ורוחמה, אנו האימהות הקורסות תחת הנטל הכלכלי - הפעם, נפגוש אתכן בבחירות הקרובות ונעשה כל שנוכל כדי שלכנסת ה-18 יכנסו רק נשים הראויות לכך.
תגובת לשכת השרה רוחמה אברהם: השרה רואה מחויבות עמוקה להכרה בהוצאות מטפלת לצורכי מס ולראיה אף הייתה מיוזמות החוק. אולם, כפי שהבהירה בעבר - בשל המשמעות התקציבית מרחיקת הלכת חייב להיות תאום מוחלט בין המגישים לאוצר ולא ייתכן שההצעה שתעבור תחסר את התאום הנ"ל.
תגובת השרה יולי תמיר לנושא המדובר: עמדת שרת החינוך בנושא ידועה, אך כחברת ממשלה מחויבת להצביע בעמדת הממשלה.
