עיתון הניו-יורק טיימס סרב לפרסם השבוע טור שכתב המועמד הרפובליקני לנשיאות ג'ון מקק'יין בתגובה לטור שפרסם המועמד הדמוקרטי ברק אובאמה, באותו העיתון ממש, ימים אחדים קודם לכן.
יועציו ומקורביו של מקיין זעמו, ובצדק מבחינתם, על היחס הלא הוגן שמקק'יין זוכה לו מהתקשורת.
מי שייכנס היום לעמוד הבית של המועמד מקק'יין יחזה בכותרת 'התקשורת מאוהבת', עם אובאמה המחייך את חיוכו הכובש, ודי בכך כדי להמחיש את עצבנות מחנה מקיין.
אולם, נדמה שהשאלה המעניינת יותר אינה נוגעת למידת העצבים של תומכי מקק'יין, בגין מהלך שנראה בעל אופי מובהק של סתימת פיות, אלא האם המהלך של הניו-יורק טיימס צריך לעצבן גם את האמריקני מהרחוב, שטרם החליט למי יצביע?
ראשית, ניתן לומר שהניו-יורק טיימס הוא גוף פרטי, בעל זכות קניינית מובהקת (והרי האמריקנים מקדשים את זכות הקניין), ולכן מותר לו להגיד מה שבא לו. ולעניינינו, מותר לו לסתום את הפה למי שבא לו.
הדבר אולי נשמע קיצוני, אך ביהמ"ש העליון האמריקני כבר פסק בעבר לפי רציונאל זה – ב-1974 הוא אפשר לעיתון ה'מיאמי הראלד' לפרסם מאמרי מערכת נגד מתמודד בבחירות המקומיות, תוך מניעת זכות התגובה של המועמד על הפרסום השלילי.
גישה זו מבכרת את האוטונומיה של הדובר, ולפיה אין זה תפקידה של המדינה להתערב בעניינים הנוגעים לחופש הביטוי, המצויים בגדר אותה אוטונומיה.
אין כזו חיה מובן שבכך נוצר מצב אבסורדי; תוך כדי ניסיון להרחיב את חופש הביטוי ולהימנע מהתערבות מדינית, הנתפסת באור שלילי, אנו למעשה נותנים בידי גורמים חזקים דוגמת הניו-יורק טיימס לומר את כל אשר על לבם, ובכך לעוות את השיח הציבורי.
ע"פ פרופ' פיס מאוניב' ייל, המצב הפרדוקסלי הנ"ל נוצר משום שביהמ"ש לא משכיל להבין שהמציאות השתנתה – בעוד ביהמ"ש כביכול נאבק להגן על הדובר העומד על קופסת הקרטון בפינת הרחוב, בכדי לתת לו לומר את דברו מבלי שיגיע השוטר הרע ויסתום את פיו, הוא מתעלם מהעובדה שהדובר הפך למפלצת, שכבר רכשה את הבעלות על קופסת הקרטון וכרגע אינה מתירה לאחרים לדבר.
פרופ' פיס קורא להתערבות המדינה, על-מנת שלאדם המחזיק ב-50% סיכוי להיות בתפקיד העוצמתי ביותר בעולם תינתן האפשרות להשמיע את דברו בפומבי.
אולם, האם אנו באמת מעוניינים בכפיית רגולציה על אמצעי התקשורת? נראה שדווקא במקרה הקיצוני של הניו-יורק טיימס יש כדי להמחיש את מה שכולנו כבר יודעים מזמן, אך נוטים לשכוח בזמן הצפייה בחדשות – אין כזאת חיה 'אמצעי תקשורת אובייקטיבי'.
בעידן שבו אנו חשופים לכל כך הרבה מידע, מכל כך הרבה אפיקים שונים, אין ביכולתנו לעבד בעצמנו את כמות המידע העצומה, ועל כן אנו מפקידים את הסמכות הזו בידי מספר מצומצם של יחידי סגולה – פרופ' פופקין מאוניב' קליפורניה קורא להם 'נותני הסימנים', אנו קוראים להם שלח, דרוקר, יערי, יחזקאלי והרשימה עוד קצרה.
כאשר דמותם הסמכותית ניבטת אלינו מבעד למרקע, או בעמודי מוסף השבת, אנו נוטים להקשיב לדבריהם בקשב רב, ואולי מוסיפים בתדהמה 'פששש, לא להאמין שזה המצב'.
הצרה היא שלרוב איננו עוצרים לרגע וחושבים כי גם 'נותני סימנים' אלה מכניסים במרומז את דעתם האישית לסיקור התקשורתי. אנו כל-כך סומכים עליהם שיילעסו בעבורנו את המידע ויגישו אותו בצורה ברורה ואסתטית, ואם אפשר שבדרך יכתימו איזו דמות ציבורית, שאנו ממעטים להפעיל חשיבה ביקורתית אל מול הדברים שנאמרים בביטחון כה רב – אם הפרשן אמר אז הוא בטח יודע על מה הוא מדבר.
והנה, ביום ניו-יורקי בהיר, נפלה לחיק האמריקנים הזדמנות פז – אמצעי תקשורת ענקי שפשוט מכריז קבל עם ואומה 'אני לא אוביקטיבי'. נכון – זאת סתימת פיות. נכון – זה לא דמוקרטי.
אבל, האם אנו באמת מעדיפים את אותם פרשנים המברברים ללא הרף על חפותם ואשמתם של אישי ציבור, תוך שמירה על חזות אובייקטיבית ועניינית, בעוד שהם ביודעין ובמתכוון מנסים להסיט את דעתנו לכיוון מאוד מסוים?
כאשר אנחנו הולכים לראות סרט של הפרובוקטור האמריקני מייקל מור אנחנו יודעים מראש שנקבל סרט מוטה וחד-צדדי בנקודת השקפתו, ומכך מבינים שעלינו לחשוב על הפנים האחרים לבעיה המוצגת.
כך גם במקרה הניו-יורק טיימס – האמריקני הממוצע שיעלעל בדפיו בפעם הבאה יוכל לדעת בדיוק מאיזו השקפה פוליטית הוא יוצא, ויש לקוות ולהניח שייקח את הדברים בעירבון מוגבל יותר.
אנחנו, לעומתו, נמשיך לזפזפ לחדשות בשמונה בערב, מבלי לחשוב על כך שמה שמופיע לנגד עינינו רווי באינטרסים (קטנוניים יותר או פחות) של בעלים, עורכים ופרשנים, אשר עושים כל שביכולתם כדי להסוות זאת. אז מה עדיף?