כשהמטוס היה מעל יוון, קרא חברי לדיילת. "תגידי לנהג להסתובב - לפני שיהיה מאוחר מדי".
צחקה. כנראה חשבה שזו בדיחה.
נחתנו בנתב"ג. כמה אווילים מחאו כפיים. "זה לא כל כך נורא", אמרה הדיילת, כשחלפנו על פניה. "כן, מפני שאת חוזרת לניו-יורק", אמר חברי.
הידיעה על חילופי השבויים (כפי שנקראת בשפה המכובסת של דברני הממשלה כניעתנו הנוספת בפני הטרור) תפסה אותי אצל חבר בוושינגטון. הביט בי ואמר, "אני יודע מה אתה חושב".
"תחתום על בקשה למקלט בשבילי, כפליט?"
"זה כל כך נורא?"
"זה קרוב. אנחנו במצב של מובסים בלבד, או נכנעים בלבד, יותר מדי זמן".
"תמיד ראית שחורות".
"וטעיתי?"
"לא אמרתי זאת".
כשסיפרתי לו שירמיהו הנביא היה אחד מאבותיי ("ירמיהו" הנו המונח האמריקני לרואה שחורות), חייך.
נקודת השבר בלוחמה הישראלית בטרור הייתה מאז ומתמיד בני-הערובה. בניגוד לפסיקת חז"ל, שאסרה בפירוש להיכנע לדרישות מופרזות של חוטפי יהודים (והפסיקה שררה מאות שנים בגולה, שכביכול היהודים בה לא היו זקופי-קומה, כפי שאנחנו רוצים לדמות את עצמנו), החליטו ממשלות ישראל לעשות פעם אחר פעם את אותה הטעות - כרגיל אצלנו - במחירים מאמירים.
ממשלת רבין הראשונה הסכימה להיכנע לטרור (כיוון ששר הביטחון הזינה יחד עם הרמטכ"ל במידע שגוי ובלתי בדוק, שאין אופציה צבאית לשחרור החטופים מאנטבה). ממשלת בגין נכנעה, והסכימה לתנאים המבישים של עסקת ג'יבריל. ממשלת שרון שילמה מחירי עתק תמורת שחרורו של סוחר הסמים המפוקפק, חברו של השמן המושחת מהחווה. ממשלת אולמרט-ברק נכנעה כעת לחיזבאללה.
בארבעת המקרים הללו, לחץ אימתני ביעילותו של מקורבים פורר את העמדות ההססניות של הממשלות, שהובילו את ישראל לכניעה ולהתמוטטות כל עיקרון שהיה מקובל. באירועים הללו התבררה אזלת-ידה של קהלת המודיעין שלנו, שאיבדה כל יכולת לדעת מה קורה אצל האויב.
קו ישר ורצוף של כישלון מוליך מעסקת ג'יבריל לעסקת טננבאום ולעסקת קונטאר. המשפטנים אוהבים להשתמש במונח "מדרון חלקלק", ואנחנו באמצעיתו, מתגלגלים במהירות כלפי מטה, אל ההתרסקות הבלתי-נמנעת. הכל בגלל ניוטון, שהמציא את הכבידה. עם משקל עודף ומיותר של אהוד ואהוד ליד ההגה, נותרנו על המדרון החלקלק מבלי כל יכולת לבלום. אבוי לנו.
בסיכומו של דבר, החליטה הממשלה לשחרר את קונטאר ולקנות חתול בשק. זה מעיד היטב על יכולת החשיבה המעוותת של האנשים המנהיגים אותנו כיום. בגללם, כולנו נמצאים כעת בסכנה גדולה מאד. בעצם, זה עונשנו - כיוון שבחרנו ברע. אפילו אטד היה טוב מצמד האודים העשנים, המנהלים את עניינינו.
הערת אישית קשה שלא להתפעל מהעובדה שדווקא מאיר דגן, ראש המוסד, ויובל דיסקין, ראש השב"כ, התנגדו לעסקת קונטאר. לעומתם, התברר שוב גבי אשכנזי, הרמטכ"ל, כעוד פטפטן, החוזר כתוכי על מנטרות עבשות וחסרות-טעם, ששמע מאיזו קצינת חינוך צדקנית.
יש צדק היסטורי הסיום העצוב של פרשת גולדווסר-רגב היה ראוי לאהוד ברק. הוא, שהרס כל חלקה שנותרה טובה, בצבא - כרמטכ"ל, כשר ביטחון וכראש ממשלה - היה שר ביטחון כשהסתיימה הפרשה, וסיימה לכאורה את הנסיגה המטופשת והנמהרת מדרום לבנון שהגה. מי שנמלט מדרום לבנון בחוסר הבנתו, בשיקול דעתו הלקוי ובחוסר מחשבתו, צריך להיחשב לאבי התבוסה. מפקדים בכירים בצבא הבריטי קיבלו תואר אבירות, וקראו לעצמם על שם ניצחונותיהם הדגולים. פעם חשבתי, שאהוד ברק צריך להיות הלורד הראשון מצאלים. כיום ברור לי, שהוא הלורד הראשון של דרום לבנון. מי שעבד על הכישלון הזה קשה מאוד, הגה אותו, תכננו, ביצעו וברח כדי לעשות לביתו (מעניין למה המשטרה טרם בדקה איך עשה הברחן לביתו), חזר, כדי להוליכנו קוממיות לעוד חרפה - כהרגלו.
אבוי למנוצחים!
