צחי הנגבי מתחמק מאחריות

כאשר ממשלה כושלת, המובלת בידי חבורה של אופורטוניסטים תבוסתנים ופחדנים עומדת בפני שוקת שבורה היא מחפשת את הדרך להתרחב, ובמקרה שלנו ממשלת איחוד לאומי, או כדברי הנגבי ואיציק, חירום לאומי. מדוע עכשיו יותר חירום מאשר לפני שנתיים עם חטיפת שלושת החיילים? האם הערבים השתנו? האם היהודים השתנו? האם אחמדינג'אד שוכפל? האם סמיר קונטאר יותר נאצי משהיה? האם לצורך גירוש גוש קטיף, אולי המהלך הדרמטי והמכאיב ביותר שעשתה ממשלה נגד אזרחיה, לא היה צורך באיחוד לאומי? לא. להיפך. היה פיצול לאומי, שסע עמוק בין הציונות והפוסט-ציונות. אבל כאשר צחי הנגבי מריח ששעת ההכרעות החשובות באה, אין הוא רוצה להיות אבא של הכישלון, הוא רוצה לחלוק את האחריות עם הגורמים הפוליטיים שמראש אמרו אל תעשה נבלה בישראל. כך גם דליה איציק, השולחת את ילדינו להילחם בעוד היא עצמה הצהירה שקר והתחמקה משרות צבאי. צחי הנגבי יודע שהוא יושב במושב ליצים, חבורת פחדנים, אגודת מושחתים, שברגע האמת אין להם מושג מה לעשות. אם צחי הנגבי רוצה איחוד לאומי, אדרבא, שימליץ על בחירות מוקדמות, ליתן לציבור היהודי לומר את דברו (דברו של הציבור הערבי ידוע מראש). אם יזכה שוב במנדט, בהחלט, שיקרא לאיחוד. הנגבי יודע שהסיכוי שלו לזכות במנדט הוא כמו הסיכוי שאחמדינג'אד יתייהד ויעבור לבני ברק ללמוד תורה. לכן, מי שרצה במנהיגות, וקרא לעצמו מפלגת שלטון, שישלוט. שיתמודד עם הקשיים. שיילחם בחמאס ובפתאח ובעדאללה ובראכה וטאלב א-סנע, שיתמודד עם האיום האירני. אם איננו יודע לעשות את כל אלו, שיתפטר עכשיו וימסור את המפתחות לציונות.