תקשורת מנחמת? מסכי הטלווזייה ופרשניה לא היססו לרגע להצטרף ולהסביר את תחושת חוסר הנחת שחשנו: פרשנים החלו להסביר עד כמה נסראללה איתן, מחומש ביכולתו הרטורית ואמין עד בלי די ואם זה לא די, מיהרו פרשני הטלווזייה לקבוע חד-משמעית "חסן נסראללה הנו המאחד הרשמי של העולם הערבי", דבר שרחוק מלהיות מדויק.
יש להבין, נסראללה קיים בעיקר בזכות פריצתו הקלה אל תודעתנו, או במילים אחרות, יש בכוחנו להקטין את כוח ההשפעה של חיזבאללה ושאר אויבנו, על-ידי ניהול תקיף של לוחמה פסיכולוגית נגדית חכמה, תוך חשיפת טכניקות ההונאה של האויב בציבור הישראלי - במטרה להקטין את יעילותו.
שם המשחק: לוחמה פסיכולוגית הלוחמה הפסיכולוגית התודעתית עתיקה כמעט כמו המין האנושי, הקונספט של תימות המלחמה התודעתית פשוטה: כאשר יש לך כוח פיזי קטן משל אויבך, תוכל להשתמש בטכניקות שברובן אינן אלימות, במטרה לגרום לו לפעול בצורה שמקדמת את צרכיך.
נפוליאון בונרפרטה אמר כבר כבר מימים ימימה כי "יש לחשוש מארבעה עיתונים עוינים יותר מאלף רימונים". חיזבאללה, חמאס וארגוני טרור אחרים, אשר נחותים מאיתנו בכוחם הפיסי/צבאי, מנסים להשתלט על תודעתנו, תוך שהם "מרתקים" אנשי טלוויזיה ופרשנים לעסוק במנהיגיהם המשופשפים. למשל, פרשן טלוויזיה בכיר מיהר לחלק בשבוע שעבר, שלל שבחים לחסן נסראללה ולהכתירו "כבעל הבית האמיתי בעולם הערבי", בעוד שבמציאות, שלעתים קרובות כלל איננה חשובה בלוחמה התודעתית, הדברים נראים ממש אחרת וכוחו של נסראללה אינו ברור כלל וכלל.
זהירות, ואקום תודעתי הדבר האלמנטרי ביותר אשר אליו יש לשאוף הוא להימנע מיצירת ואקום תודעתי למידע ציבורי כה נחוץ ובעל ערך חדשותי כה רב. אין דבר יותר יעיל מבחינת הלוחמה הפסיכולוגית מאשר יצירת מצב בו ציבור האויב (במקרה שלנו - עם ישראל) נמצא בחסר אינפורמציה מוחלט לגבי מידע כל כך נחוץ, כמו האם אודי גולדווסר ואלדד רגב בחיים? העסקה, שהיא קודם כל עניין משפחתי כאוב למשפחות גולדווסר ורגב, אשר גילו תעצומות נפש במלחמתם האישית, היא מאידך, גם עניין לאומי בייחוד כאשר מדברים על מחירה היקר למדינת ישראל = שחרור מאות מחבלים לבנונים. לכן, עניין חוסר הידיעה על מותם או חייהם של השבויים עד למאית השנייה האחרונה הנה דבר רע לישראל, רע למורל הציבורי ורע לדימויה בעולם הן מבחינה הרתעתית, והן מבחינת תדמיתית.
חיים או מתים בננו? העמימות בשאלה 'האם חיים או מתים בננו' הנה פרי משובח של לוחמה פסיכולוגית מהזן הפשוט ביותר, שמטרתה בעיקר "לתקוע טריז" בין העם הישראלי לבין ממשלתו מבצעת העסקה ולהאפיל על כל זאת, אפלולית של תחושת אשמה (Guilt), חוסר אונים מוחלט לבאות (Counter Productivity), ניצחון בלתי נמנע (Inventible Victory) ועוד.
מוטב היה אילו הציבור הישראלי היה יודע עוד לפני החטיפה על מצבם של חייליו, זכרונם לברכה. מבחן התוצאה שנבע מאסטרטגיית הלוחמה הפסיכולוגית שנקט חיזבאללה היה שהציבור הישראלי הרגיש פספוס ורמייה. קיים יסוד סביר שתחושות אלה היו פוחתים בניהול אחר של התהליך המלחמתי פסיכולוגי מול החיזבאללה. אין ספק שאם הממשלה לא ידעה מה מצב החטופים ואם ידעה ולא יכלה לפרסם זאת מטעמים שונים, הרי שהתוצאה הנה לא טובה לישראל במסגרת הלוחמה התודעתית. אבל שוב, מי שלא משחק לא נמצא במשחק.
ולסיבוב הבא... בעידן המידע המודרני שבו אנו חיים קיים מגרש מלחמתי אחר בו - נלחמים שלל שחקנים מדינתיים ולא מדינתיים, על דימוייהם בעולם. המלחמה כוללת אין ספור תמונות ויזואליות, סיפורים וסבבי מאבקים תקשורתיים. במגרש התודעתי נלחמים שחקנים לא על טריטוריה ולא על ריטואלים הרמוניים, אלא על הנכס הלאומי היקר ביותר שיש כיום - תודעת הציבור.
לנו בישראל, אין את הפריבלגייה להשאיר את תודעתנו חשופה למסרי האויב ולכן, לכל מקרה שעשוי לבוא בעתיד, בהחלט יש ביכולתנו להתכונן כיאות לבאות. קודם כל, בהגברת המודעות לנושא. מוטב שנעשה זאת שעה אחת קודם ורצוי מה שיותר על בסיס העצה הקדומה שכבר קיבלנו "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", כן, גם נגד אירן וגם בעניין שליט.
