האקדח המעשן של אולמרט

השתלחויותיו של אהוד אולמרט במערכות אכיפת החוק שגברו בימים האחרונים דומות יותר ויותר למי שהחליט בינו לבין עצמו "לשרוף את המועדון" ויהיה מה שיהיה. גם הצהרותיהם המתלהמות בתחילה והנלהבות בהמשך של פרקליטיו בדבר "ריסוקו" של מוריס טלנסקי על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בירושלים היו חלק ממערכה זו. לאחר החקירה הנגדית הוא כבר לא אותו "מויש" הטוב והחביב שבמשך שנים רבות שימש לאולמרט בתור כספומט נייד כי אם אדם הזוי שהאמת והשקר הם לחם חוקו. אין הרבה מקרים במדינות דמוקרטיות שבהם דבקו בראש ממשלה או בראש מדינה שורה כה ארוכה של מעשים לא כשרים - לכאורה, צריך להדגיש, כל עוד אין כתב אישום וגזר דין - המשתרעים על שנים רבות ועל מגוון תחומים כמו במקרה של אהוד אולמרט. אם יש מקרה שמזכיר בקווים מרכזיים את מה שמתחולל במדינת ישראל בימים אלה סביב אישיותו הוא מה שקרה עם נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון וחלקו בפרשת ווטרגייט. צירוף מקרים מעניין הוא שבעוד שבועיים, ב-9 באוגוסט, יהיה היום ב-1974 בו התפטר ניקסון ממשרתו הרמה וזכה בכבוד המפוקפק מאוד להיות הראשון ועד כה היחיד בין נשיאי ארה"ב שנאלץ להתפטר בבושת פנים כדי למנוע את פיטוריו ואולי גם העמדתו לדין בשל מעורבותו בשערוריית ווטרגייט.

קווי דמיון רבים

אין בכוונתי לעסוק ברשימה זו בנפתולי פרשה זו שהעסיקה את ארה"ב במשך יותר משנה וחצי אלא בהקבלה שלה למתרחש אצלנו, כי למרות שנוטים לא לשפוט את ההווה בהשוואה לעבר, שהרי הזמן והמקום שונים, מדובר בקווי דמיון שקשה להימנע מהם במיוחד שזה קרה אצל אחותנו הגדולה אותה אנו מחקים על כל צעד ושעל. במשך חודשים רבים הכחיש ניקסון את מעורבותו האישית במה שהייתה בתחילה פרשה והתגלגלה לשערורייה חסרת תקדים שבמרכזה האזנות סתר למפלגה הדמוקרטית היריבה. בעוד עוזריו נחקרים ומתחילים להעיד התעקש ניכסון על כך שלא ידע ולא שמע. כאשר התגלה כי הוא נהג להקליט את כל שיחותיו בחדר הסגלגל בבית הלבן הוא סירב במשך חודשים רבים לחשוף את הקלטות ולהעביר אותן לחוקרים בנימוק כי מדובר בעניינים של ביטחון האומה ובנושאים אישיים. כאשר אולץ להוציא אותם מרשותו התגלה כי הוא ידע מההתחלה על כל מה שקרה בפרשה זו ואף הנחה את עוזריו כיצד לפעול כדי להסתיר את מה שעתיד להפוך לסירחון הפוליטי החמור ביותר בהיסטוריה האמריקנית. אחת מאותן קלטות הפכה ל"אקדח המעשן" כי הוכח בה שניקסון עסק בניסיונות טיוח השערורייה. הוא מעולם לא הודה בפה מלא באשמתו, אם כי ברבות הימים טען לשיקול דעת מוטעה בשלבים שונים של הפרשה. באחד מנפתולי הפרשה, כאשר הוא סבר עדיין כי יוכל להרחיק עצמו מהסירחון ההולך ומתעבה סביבו, פנה ניקסון אל האומה האמריקאנית מעל מסך הטלוויזיה ואמר: "האנשים זכאים לדעת אם הנשיא שלהם הוא נוכל. אינני נוכל. כל מה שהשגתי הרווחתי בזכות". אם כן, קווי הדמיון בולטים לעין: הדחיות והגבלות בזמן של חקירותיו שכופה אולמרט בנימוק של עיסוק בענייני מדינה חשובים, הקלטות שם מול הקלסרים של שולה זקן ואורי מסר כאן, ו"לא לקחתי אגורה לכיסי" (אולמרט במוצאי יום העצמאות). השוני העיקרי נעוץ בדרך החקירות: בארה"ב יש לקונגרס סמכויות נרחבות לאלץ את הנשיא להעיד וגם לגרום לפיטוריו. ואילו בישראל לפי גישת היועץ המשפטי גורלו של ראש הממשלה צריך להיות מוכרע בזירה הציבורית, שהיא כידוע זירה של אינטרסים אישיים ולא רק ענייניים. בנאום ההתפטרות שלו לאומה האמריקנית אמר ניקסון: "מעולם לא הייתי אומר נואש. לעזוב את התפקיד לפני תום כהונתי מנוגד לכל יצר בגופי. אבל כנשיא עלי להציב בראש את האינטרסים של אמריקה". גם מקורביו של אולמרט מתגאים בתכונתו לא לוותר בלא קרב ראוי לשמו. טוב ויפה, אלא שהוא עושה זאת מתוך האינטרסים האישיים שלו. ביום בו ראש ממשלה במדינת ישראל ידבר רק בשם האינטרסים של המדינה נדע כי התקדמנו כברת דרך משמעותית בהתקנת סדרי ממשל ראויים. כאשר זה יקרה נבקש רק שהוא לא יעשה זאת במצבו של ניקסון שדיבר רגע לפני נטישת הספינה אלא כאשר הזמן והמקום זקוקים לכך נואשות.