דור ששת הימים נזכר בימים אלה בעל כורחו "בימי ההמתנה" שקדמו לאותה המלחמה, אשר שינתה בבת אחת, כבמכת ברק, את האקלים הציבורי בארץ. "בימי ההמתנה" ההם, ובתקופה שקדמה להם, שטף את הארץ גל של דכדוך ופסימיות. מול איומי ההשמדה של ג'מאל עבדול נאצר נצטיירה ממשלת ישראל כאובדת עצות ובלתי מסוגלת לחלוטין למשול ולהכריע. היו אלה הזמנים שבהם צמחה אותה בדיחה מצמררת על השלט בשדה התעופה בלוד: "האחרון יכבה את החשמל!"
היה גם פקפוק בכוחו וביכולתו של צה"ל לעמוד בפני נחשול צבאי ערבי אדיר ומתואם. האגדה בדבר אי המנוצחות של צה"ל נולדה, כידוע, רק אחרי ניצחון ששת הימים. בין ערביי ישראל שררה באותם הימים ציפייה מתוחה למלחמה שתמחק את ישראל מן המפה. נאצר היה הגיבור שלהם. והיו יהודים שכבר ארזו מזוודות, כפי שהיום עומדים בתורים לקבל פספורטים זרים.
כאז כן עתה, הרוח הרעה ירדה מלמעלה, משלטון רופס והססני, על עם שהיה מוכן למאמצים ולקורבנות, ובלבד שמישהו ינהיג אותו, יקרין תקווה וביטחון עצמי, יתווה דרך.
אל תחפשו דמיון מדויק בין הזמן ההוא לזמן הזה. כשם שבין בני האדם אין שני פרצופים שווים, כך לא ייתכן שמצב היסטורי יחזור על עצמו בדיוק נמרץ, כתמונת-ראי. ובכ"ז, מדוע אנחנו לומדים היסטוריה? מפני שתמיד יש קווי דמיון, תהליכים מקבילים ותגובות אופייניות, ומי שעיניו בראשו יודע להבדיל בין הדומה לשונה.
יש דמיון גדול בתחושה, שתחת ההנהגה הנוכחית העם הוא כצאן בלא רועה, וגם - שהמטרה והדרך אבדו, אי שם בין אוסלו לאנאפוליס, בין מלחמת לבנון הראשונה לשנייה, בין "4 אמהות" לקרנית גולדווסר.
ויש דמיון בחוצפה, בשחצנות ובביטחון המופגן של הערבים סביבנו ובתוכנו, המשדרים שהסוף שלנו הוא רק שאלה של זמן. הציפייה הזאת ניזונה לא רק מדברי הרהב של מנהיגיהם (את מקומו של נאצר תופס עכשיו הגיבור התורני נסראללה), אלא גם, ואולי בעיקר, מן ההסתכלות בנו - בחוסר האונים של ממשלתנו:
איך יצאנו וידנו על התחתונה מן ההתמודדות עם החיזבללה, שנסתיימה עכשיו במהלך המחפיר של החזרת קונטאר תמורת גופות;
איך עשינו את המקח-טעות של "התהדייה" ונתנו לחמאס, פרחח קטן אפילו מן החיזבללה, לסדר אותנו בצורה כ"כ מבישה: גם רגיעה אנחנו נותנים לו, גם אספקה שוטפת, גם מעברים פתוחים, וכל זה בעודו מחזיק בגלעד שליט ועומד לסחוט מאיתנו שחרור 1,000 מן הקילרים הטרוריסטים המסוכנים בעולם.
הערבים רואים, איך כל השלטון העצום הזה, השולט על כפתור אטומי, שבוי בידי כמה נשים, כנוע לפני תקשורת עוינת, אכול מבפנים ע"י שחיתות.
ועוד רואים אויבינו, איך הבסנו את עצמנו מול הסורים. קפצנו בראש - בניגוד לרצונו של הידיד היחיד שאולי עוד היה לנו בעולם, ארצות הברית - לפייס את הדיקטטור הסורי ולחלץ אותו מן הבידוד הבינלאומי שסגר עליו בגלל רצח ראש ממשלת לבנון, חרירי, ועשרות אחרים ובגלל חתירתו תחת ריבונותה של לבנון. מבלי שנדרשנו לכך התנדבנו לזרוק לו את הגולן - "בלאש", חינם! ולאחר שהושבנו אותו על במת הכבוד בפריז והתחננו בעליבות ובהתרפסות ללחיצה מידו המגואלת בדם, לא זכינו אפילו במבט של בוז. אדם פרטי שהיה נוהג כך ברכושו ובעסקיו, היה מוכרז פסול-דין ונשלח להסתכלות.
הערבים רואים ורואה עם ישראל, איך המדינה היהודית החריבה לעצמה את יישוביה והפכה את מיטב בניה לפליטים, איך הקימה במו ידיה בסיס-טרור אירני בדרום ואיך היא חסרת אונים להתמודד עם כמה קסאמים ופצמ"רים עלובים. גרוע מזה, הם רואים כמה מעט אנו מעריכים את הריבונות שלנו, שהרי סוף סוף הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני, והם רואים כמה רדודים שורשינו אפילו בירושלים, שגם היא כבר מוטלת בשוק הקצבים של רמאללה, להתמקחות על נתחיה.
תלויים בקולות הערבים ויש היבט שבו מצבנו גרוע אפילו "מימי ההמתנה" ההם: היום, שתי מפלגות מרכזיות בישראל, קדימה והעבודה, תלויות בקולות הערבים, המהווים אחוזים נכבדים מן המתפקדים שלהם. מי יודע, כמה מן ההחלטות הרות האסון שכבר נפלו ננקטו כתוצאה מן התלות הרת-האסון הזאת?
יש קו דמיון אחד בין "ימי ההמתנה" ההם, שהוא אולי המדאיג ביותר. בימים ההם, כאשר הערבים דיברו בגלוי על השמדתנו ובישראל נמצאו רדופי שואה שקנו ציאניד, זכינו לגל גדול של אהדה בעולם "הקידמה" של השמאל. כל התקשורת העויינת במערב הליברלי הייתה לצידנו וגילתה סולידריות עמוקה עם היהודים המאויימים, המסכנים, בישראל. כי זה הכלל: לאהדה כזאת זוכה יהודי אך ורק בתנאי שיהיה מסכן. בפני יהודי צלוב הם משתחווים, יהודים מתים הם אוהבים. לקח לנו ששה ימים לקלקל לעצמנו את האידיליה הזאת. נצחוננו איכזב אותם ומן האכזבה הזאת אנחנו סובלים עד היום.
והנה, לאחרונה יש בתקשורת העוינת השמאלנית בעולם, שוב מעין התעוררות לטובת אותה ישראל המשחררת מחבלים מסוכנים תמורת גוויות, שממש מזמינה שיתעללו בה. חזרו היהודים הישנים והטובים שעליהם הם אוהבים לרחם. דווקא האהדה המחודשת, המפוקפקת, הזאת חייבת להדאיג אותנו, בהראותה שאכן ממשלת אולמרט מביאה אותנו לתחתית הבור, מחזירה את התסמונת הגלותית.
וכאן כדאי לדייק: התופעה הזאת, של חיבת היהודי המוכה, אינה אופיינית לכל הגויים, ואולי אפילו לא לרובם. ידידי אמת שלנו בין הגויים, וגם המון אנשים מן העם הפשוט בכל המדינות שאין להם נטייה לכאן או לכאן, דווקא שמחו בניצחונותינו והעריכו ואף העריצו את עמידתנו מול הבריון הערבי, מעטים נגד רבים - כל עוד אכן עמדנו על שלנו, זקופים ועם כבוד לאומי. היום, הידידים האלה אינם מוחאים לנו עוד כפיים. הם מאוכזבים ומלאי ביקורת והתרחקותם מאיתנו עלולה לעלות לנו ביוקר.
חזר הביטחון בשנת 67' החזיר הניצחון הצבאי לעם את הביטחון העצמי ואת האמון בעתידה של המדינה. הפגישה הפתאומית והמדהימה עם ירושלים ההיסטורית, עם המולדת העתיקה, עם נופי התנ"ך - הפיחה רוח חיים חדשה במפרשיה הרפויים של הציונות, חידשה את האמונה העתיקה בצדקת דרכנו. אולם, מאז הפציעו שתי תופעות חדשות בשמי החברה והמדינה: מצד אחד, התחברות גדולה, מחודשת, עם שורשינו בארץ ישראל, פיסיים ורוחניים, ומן הצד השני התרחקות גדולה מלהיות ציונים ואפילו יהודים, עד כדי התחברות, בגוף ובנפש, עם האויב, ובין שני הקטבים האלה נע העם, ומנהיג ומורה דרך - אין.
וכפי שההיסטוריה אף פעם אינה חוזרת על עצמה בדיוק, כך אכן הפילוג העמוק הזה, החוצה את עמנו לשני מחנות, עוד לא היה כמותו. ולא כל שכן, שמעולם לא הייתה לנו ממשלה שחלקים גדולים בתוכה מנהלים מדיניות אנטי-ציונית במהותה.
עם זאת הלהבות שהציתה מלחמת ששת הימים לא כבו לחלוטין. חצי מיליון יהודים בירושלים ההיסטורית, ביהודה, בשומרון ובגולן, שומרים על גחלת ששת הימים לבל תכבה, והנוער היחיד שנושא עדיין, במאורגן, בשורה כלשהיא בארץ הזאת, הוא נוער א"י השלמה, על גווניו. וגם העם, ברובו המכריע, לא הושחת, הוא רק מייחל למנהיג ראוי, כי מה שהוא רואה בצמרת מביא אותו לידי ייאוש.
עדיין ישראל היא "וילה בג'ונגל", כהגדרתו הקולעת של אהוד ברק, אך דומה ששומריה נרדמו ודייריה מביטים בדאגה מבעד לחלונות. אולי הגיע הזמן שייקחו את גורלם בידיהם, יעלו לאייש את עמדות השמירה כדי להציל במו ידיהם את הווילה על יושביה?
