"לא צפיתי בתוכנית על הסוף כי פשוט לא יכולתי: גם בשבתי כבטטת כורסה פאסיבית לחלוטין, כמו שערוץ 2 אוהב את צופיו, עדיין קשה לי להשעות את שרידי החינוך הטוב שקיבלתי ואת רצוני להתנהל בעולם כאדם מוסרי.
כשאני רואה שעשועון שבו אנשים חושפים את קרוביהם לסודות מלוכלכים, מתוודים על חטאים ותמורת הוידוי לא נשלחים לכפר עוונות אלא מביאים ימבה כסף, אני חייבת לקום ולכבות.
השתתפותי הפאסיבית במופע בו מושפלים בני אדם בפומבי הופכת אותי לחרא-בן-אדם. לא רוצה להיות כזאת." (אריאנה מלמד, Ynet).
אריאנה מלמד מדברת על כך שגם ההשתתפות הפאסיבית במופע של הפוליגרף הופכת אותנו לאנשים לא מוסריים. ואני מסכים עמה בהסתייגות אחת, אני כבר לא כל כך בטוח שאנחנו פאסיביים כשאנחנו צופים או בוחרים לצפות בתוכנית כדוגמת הפוליגרף. ואני שואל - איפה עובר הגבול שבין צפייה הפאסיבית ובין האקטיבית? והאם אפשר לגרום לך להיות אקטיבי בעל כורחך?
מאמרה של מלמד הזכיר לי סרט שצפיתי בו לא מזמן. הסרט נקרא בתרגום לעברית "ללא עקבות". התרגום דווקא בסדר, זה השם המקורי של הסרט שמפספס את מה שמעניין בו באמת. הסרט כשלעצמו איננו מוצלח במיוחד - על פניו עוד סרט אקשן. גיבורת הסרט היא שוטרת של היחידה לפשעי אינטרנט. ובמוקד עלילת הסרט מצוי מפעיל אתר אינטרנט אנונימי (לפחות בהתחלה) שמבצע אי אילו פשעים. המפעיל בלתי ניתן לאיתור (השם באנגלית הוא "untraceable") או לא משאיר עקבות אחריו ומכאן השם של הסרט.
אבל מה שמעניין באמת בסרט זה אותם "אי אילו" פשעים שהוא מבצע.
מפעיל האתר שלנו מרים פרויקט שאו שתחשבו שהוא אם כל הריאליטים "או שתחשבו שזה סופה של התרבות המערבית" כמאמרו של מייק דארנל שמלמד מצטטת. האתר שלו נקרא "killwithme.com" והוא מציע לגולשיו להיות שותפים לרצח - כל שעליהם לעשות זה לצפות.
למה הכוונה? טוב אז טכנית הם לא חייבים ממש לצפות בהוצאה להורג - הם רק צריכים לא לדפדף לאתר אחר. אבל ברור שמה שמפתה אותם להישאר באתר זה יצר המציצנות. מפעיל האתר משתף את הגולשים בחוויית הרצח על-ידי כך שכל גולש שנוסף לספירה מאיץ את תהליך ההוצאה להורג ואם לא היו גולשים כלל, ההוצאה להורג לא הייתה מתרחשת. וכך הגולשים הופכים בעצמם לרוצחים כאשר המניע לרצח הוא סקרנות גרידא.
אז קודם כל, אני רוצה להאמין שדבר כזה לא יכול לקרות במציאות. למרות שבני האדם כבר הוכיחו לא פעם שהם מסוגלים לבצע זוועות שהדעת איננה תופסת.
אבל גם אם נניח שדבר כזה לעולם לא יכול לקרות במציאות. הוא מציג בפנינו סוג של ניסוי מחשבתי מעניין מאוד. ניסוי שבעצם נותן לנו תשובות על השאלות שהצגתי בהתחלה. הסרט מציג בפנינו תסריט אימים דמיוני שבו הישיבה הפאסיבית על הכורסא או על כיסא המחשב הופכת מפאסיבית לאקטיבית בעל כורחנו. ההקלקה או הלחיצה על השלט הופכת אותנו לרוצחים - לא פחות ולא יותר. אז האם אפשר לגרום לך להיות אקטיבי בעל כורחך? נראה שכן.
הצפייה בתוכנית הפוליגרף, להבדיל אלף הבדלות, אומנם איננה הופכת אותך לשותף לרצח. אבל היא בהחלט הופכת אותך לאדם בלתי מוסרי ולכן היא מכריחה אותך לנקוט עמדה. היא מכריחה אותך להיות אקטיבי גם אם כל רצונך הוא לנוח בפאסביות מול המסך המרצד לאחר יום עבודה מעייף.
אחד המתמודדים בתוכנית הראשונה נשאל: האם אתה אדם מוסרי? כשהוא מחובר לפוליגרף. ונדמה לי שהפוליגרף חיברה את כל הצופים באותו ערב לסוג של פוליגרף. ההדלקה של מכשיר הטלוויזיה היא התחברות לפוליגרף מוסרי. כשם שההתחברות לפוליגרף לא הופכת אותך לשקרן עצם הדלקת מכשיר הטלוויזיה לא הופכת אותך לאדם לא מוסרי. אבל מה שקורה מרגע ההתחברות או ההדלקה זה כבר סיפור אחר. מעכשיו אתה כבר אקטיבי. מלמד בחרה לא להיות "חרא-בן-אדם" - להיות אדם מוסרי. ואתם?
