ציפי לבני רוצה להיות ראש הממשלה וסוף סוף היא מוכנה לקפוץ אל המים, להפסיק להתבייש, ולהכריז בגלוי על רצונה זה, נוכח פני האומה. אומנם כאשר שאל אותה מוטי קירשנבאום בערוץ 10, "ברחל בתך הקטנה", מדוע היא רוצה להיות ראש הממשלה, הייתה תשובתה לא ברורה די הצורך, מהוססת משהו, מעומעמת במידה רבה, אבל סוף סוף שמע עם ישראל ש"היא רוצה". וכי למה שלא תרצה? כמי שהייתה חוליה חשובה בממשלתו הכושלת של אהוד אולמרט ועל-פי עדותה הישירה, היא הייתה "שותפה בשלישייה לכל ההחלטות הביטחוניות הצבאיות בשלוש השנים האחרונות". סביר מאוד להניח כי ציפי לבני אומרת לעצמה: 'אם אולמרט יכול, אני יכולה יותר טוב'. או כדברי הפזמון החוזר הידוע של אנני אוקלי "אשת לפידות": any thing you can do I can do better.
במסגרת הקמפיין שלה להיבחר לתפקיד יו"ר קדימה מניפה ציפי לבני בגאווה את הדגל האישי של "טוהר המידות" שרק בגללו ראוי, לדעתה, לבחור בה לתפקיד שאולי יוכל להוביל אותה אל כס ראש הממשלה. בימים בהם ראש הממשלה מצוי בחקירות משטרתיות בחשד לעבירות פליליות רבות, טוהר המידות אינו דבר של מה בכך. אבל האם רק בגלל "הטוהר" הזה ראוי שציפי לבני תעמוד בראשות הממשלה? האם לא דרוש לה עוד "משהו" שיכשיר אותה למילוי המשימה הבלתי אפשרית הזו?
כל הסקרים שמריחם הנעים והמשכר מתבשמת ציפי לבני מראים, כי במקרה של בחירות כלליות יש לה יתרון על פני כל המתמודדים האחרים על ראשות קדימה. אבל כאשר יבוא הציבור לשפוט אם היא מתאימה לתפקיד, יש לקחת בחשבון עוד נושא "קטן" אך רב חשיבות ושמו "אחריות מיניסטריאלית".
במשך יותר משנתיים כיהנה ציפי לבני כחברה בכירה ומובילה בממשלה הכושלת ביותר בתולדות ישראל, בממשלה שראשה היה, על-פי החשדות, הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה. היא ישבה בכורסת העור הנוחה ליד שולחן הממשלה והייתה שותפה מלאה לכל מחדלי ממשלת אולמרט. חברי ממשלה אחרים – כמו אופיר פינס ואיתן כבל – התפטרו מן הממשלה אחרי הכישלון הנורא של מלחמה לבנון השנייה. אבל לא ציפי. היא הביעה במגומגם את דעתה על אודות כישלונו של אולמרט, אך המשיכה לחמם את הכורסה הנוחה בממשלה. ובשל כך היא נושאת באחריות מיניסטריאלית לכל מעשי הממשלה ומחדליה.
ציפי לבני כיהנה בממשלה אשר גזלה את כספי הפיצויים המגיעים בדין לניצולי השואה שעדיין חיים עימנו ונמנעה, כמו רוב עמיתיה, מלממש את המלצות "ועדת דורנר". זו נקראת אחריות מיניסטריאלית, המוטלת גם עליה.
ציפי לבני ישבה בממשלה שלא עשתה דבר להגברת הביטחון האישי של אזרחי ישראל. נשים נרצחות בידי בעליהן כמעט כמעשה של יום ביומו; אנשים חפים מפשע, נקטלים בידי "חיילי הרצח", שליחי העולם התחתון, והממשלה, המקצצת בתקציבי ביטחון הפנים, אינה דואגת לכך שהמשטרה תוכל לתפקד כיאות ולספק הגנה לתושבי המדינה. גם זו נחשבת לאחריות מיניסטריאלית, המוטלת עליה.
ציפי לבני לא התפטרה מן הממשלה גם כאשר הלכו והצטברו לגל מאיים כל חקירות השחיתות לכאורה של אהוד אולמרט. היא שמעה, כמו כולנו, את עדויות הכספים "השחורים" שזרמו במעטפות מכיסו של משה טלנסקי לכיסיו חסרי התחתית של אהוד אולמרט – ולא פרשה מן הממשלה. וגם זו אחריות מיניסטריאלית שהיא מסרבת ליטול על עצמה.
ציפי לבני ממשיכה לכהן כחברת ממשלה כאשר אהוד אולמרט מתכנן להחזיר את רמת הגולן לידי סוריה, בתקווה שהסכם שלום עם סוריה, השותפה הפעילה של אירן וחיזבאללה, יקושש בעבורו עוד מעט תהילה חולפת. ישבה ולא התפטרה. וגם זו אחריות מיניסטריאלית המוטלת עליה.
ציפי לבני נכחה בצומת ההכרעות ליד שולחן הממשלה שלא עשתה את כל מה שנדרש כדי לשחרר את החייל השבוי גלעד שליט. כמו חבריה גם היא הצביעה בעד עסקת שחרור המחבל החי סמיר קונטאר תמורת גוויותיהם של החטופים גולדווסר ורגב, החלטה שתביא, ככל הנראה, להעלאה בלתי מתקבלת על הדעת של רף המחיר תמורת שחרורו של גלעד שליט. וגם זו אחריות מיניסטריאלית המוטלת עליה.
ציפי לבני הייתה ועודנה חברה בממשלה שלא הצליחה לספק הגנה לתושבי עוטף עזה, ובעיקר שדרות, מפני המתקפות הבלתי פוסקות, המתעצמות, של טילי הקסאם שמשגר ארגון הטרור של החמאס. גם עבור זה חובתה לשאת באחריות מיניסטריאלית.
ציפי לבני הייתה חברה בממשלה שהבטיחה הרים וגבעות לכל אלפי המפונים מגוש קטיף, אך כשלה בביצוע, כישלון שחייב, ממש בימים אלה, הקמת ועדת חקירה לבירור השאלה מי אחראי לפשלה. וגם על כך חייבת להיות אחריות מיניסטריאלית.
ציפי לבני הייתה חברה בממשלה שלא ידעה כיצד להתמודד עם שביתת הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות ובמחדליה גרמה נזק בל-יתוקן לאלפי סטודנטים. וגם על כך יש לשאת באחריות מיניסטריאלית.
כנראה ש"אחריות מיניסטריאלית" היא מושג שטוב להשתמש בו כסיסמא "דמוקרטית", אבל ככל שהדברים נוגעים בציפי לבני נראה שישיבה על כסא ליד שולחן הממשלה מקנה ליושב את כל הזכויות, מבלי ליטול אף לא חלק זעיר באחריות במקרה של כישלון.
בקיצור: ציפי לבני, שהייתה שותפה בכירה לכל כישלונותיה ומחדליה של ממשלת אולמרט, מנסה לייצר לעצמה תדמית של "משקיף" ולהתרחק ככל האפשר מן המעמד של "שותף" בכיר ופעיל בכל הפאשלות. וכישורים אלה, ככל הנראה, מספיקים בעיניה כדי לזכות בתפקיד הקשה והמפרך שבו היא חושקת יותר מכל – התפקיד הראשי במחזה הקרוי "ראש ממשלת ישראל". מחזה שאנחנו, אזרחי ישראל, אמורים למלא בו את תפקיד שפני הניסיון.
