יש להניח שראש השב"כ יודע דבר או שניים כשהוא מחליט לצאת בהכרזה, כפי שעשה לאחרונה, שאסור לשחרר את ברגותי מכלאו – יודע, מן הסתם, שהעסקה לשחרורו צוברת תאוצה במסדרונות הממשלה. בעיית הפוליטיקאים היא, כרגיל, מציאת דרך להצדיק מהלך כזה בעיני הציבור. מכיוון שהעסקה האחרונה לשחרור החטופים הייתה כל-כך בלתי-מובנת ובלתי נתפשת, אי אפשר שלא לתהות שמא שיחרור קונטאר בתמורה לשני חיילים מתים נועד, בין השאר, להכשיר את דעת הקהל לשחרור ברגותי תמורת חייל אחד חי.
אין דבר שלא עושים כדי לקדם את אג'נדת ה"שלום", שמאז ימי חאג' אמין אל-חוסייני ועד ימינו היא קבועה ובלתי משתנה. לא חשוב כמה פעמים מתנפצת אל סלעי המציאות תיאוריית הוויתורים שלנו כדרך להשגת אחווה בין שני העמים, היא תמיד מצליחה לאגד את רסיסיה מחדש ולהופיע שוב.
קחו לדוגמה את מה שקרה לפני עשור ומחצה. מה לא נאמר לנו אז על המהפכה שהתחוללה במנהיג הפלשתינים ערפאת? הכוונה היתה, כמובן, למהפכה ביחסו אלינו בלבד. שכן בכל הקשור למגעיו עם גופים אחרים, הובטח לנו שהאיש נשאר, כבעבר, עם מנת אכזריות מספקת דיה כדי לטפל בבעיית הבעיות של אותו זמן, הלא היא החמאס. הכול ידעו אז, שנגד החמאס ישנו מענה אחד בדוק ובטוח – ייבוא גדודיו של הראיס מטוניס. ערפאת הוא איש חזק, והוא ואנשיו "יספקו לנו את הסחורה" בדרכם שלהם, "ללא בג"צ וללא בצל"ם", או במילים אחרות, ללא כל רחמים. ערפאת ישליט ביד רמה את משטרו ומשטרתו על רחובות עזה וג'נין, באופן שאפילו זכר לא יישאר מן הקיצוניים. כך, לא יעבור זמן רב עד שהשקט והשלווה, ואף הרווחה, ישררו בכול.
הגרסה הפלסטינאית של נלסון מנדלה אנו יודעים מה עלה בגורלה של תיאוריית השלום ההיא, שמיטב המומחים בארץ ובעולם דגלו בה וקידמו אותה, כשם שאנו יודעים מהו גורלנו מאז. בפועל, במקום להילחם בחמאס, יצר ערפאת שאהידים ושילח אותם דווקא במי שחתמו עמו על הסכם שלום. למען האמת, כל-כך הרבה שאהידים, עד שאפילו בין האינטלקטואלים שלנו היו שהרהרו באפשרות שמא ערפאת לא התכוון ברצינות לקיים את ההתחייבויות כלפינו, שעליהן חתם בתמורה לוויתורים שלנו. ומכיון שאצל אינטלקטואלים מעמיקים לא כל דבר ברור מאליו, הם עדיין מהרהרים.
אבל בלי "שלום" אי-אפשר, ועל כן לא עבר זמן רב מיום קבורת הראיס, ותקווה מחודשת הופיעה לשמאל בדמותו של אבו-מאזן. כמו ערפאת, ובהיפוך מיריביו מן החמאס, יודע אבו-מאזן שכבר מזמן אין מצהירים בגלוי על חיסול ישראל, ודאי שלא באנגלית. ובניגוד לקודמו, האיש בעל מראה סימפטי ולבוש מחוייט, מה שמגביר את האמון שנותנים בו היהודים. חבל רק – את זה הבנו עד מהרה – שאבו-מאזן חלש, וכל פיסת שטח שנמסור לו תמצא את דרכה, במוקדם יותר מאשר במאוחר, לידי החמאס. ומה קורה עם שטח הנתון בשליטת החמאס, כבר לימד אותנו הניסיון של עזה.
על כן בא הגואל החדש שיובל דיסקין מזהיר אותנו מפניו: מרואן ברגותי. האיש, מתברר לאחרונה, הוא מעין נלסון מנדלה בגרסה פלסטינאית, אסיר-מצפון ולוחם חופש של ממש, שלפני חודשים ספורים אפילו שלח איגרת ברכה לתנועת "שלום עכשיו" במלאת 30 שנה להיווסדה, כולה נופת-צופים ותקווה לשלום. אמת, הוא עמד בראש ה"תנזים" כשתפסנו אותו, ובית המשפט קבע שהיה אחראי ישירות לפיגועים ורציחות למיניהם (חמישה פיגועים, ליתר דיוק; באשר לעשרות פיגועים אחרים של ה"תנזים" בפיקודו לא נמצאו די ראיות להוכחת "אחריות שילוחית" ספציפית שלו). בגין מעשיו אלה נידון על-ידי השופטים לחמישה מאסרי עולם בתוספת 40 שנה, ובגין אותם מעשים גם הוגשה לפני ימים אחדים תביעת נזיקין נגדו במאות מליוני דולרים מטעם משפחות שכולות המיוצגות על-ידי ארגון "שורת הדין". אבל חמש רציחות מוכחות הן כנראה המינון הנדרש, שיאפשר לברגותי, לכשנשחררו, להיות מנהיג חזק לפלשתינים ולקדם עמנו "הסכם".
וכך, שמענו את פואד, וילנאי, גדעון עזרא, ומאיר שטרית – מי לא, בעצם? – מדברים, ונראה שעוד ידברו, על הצורך בשחרורו של ברגותי, כמי שינהיג את הפלשתינים לשלום עמנו. הכול גם נוהגים לעלות לרגל אל לשכתו בבית-כלאו – אפילו, כך דווח, שרת החוץ ציפי לבני, התקווה התורנית של השמאל.
מה לא נאמר עליו? האיש פנה עורף לקיצוניות ולקיצונים; הוא בחר בדרך השלום; רק הוא מסוגל לגבור על החמאס; העם הפלסטינאי רואה בו את מנהיגו; רק הוא יעשה סדר; יש כאן הזדמנות בלתי חוזרת לפיוס היסטורי בין העמים; וכמובן – ברגותי מנהיג טבעי, משכמו ומעלה, האיש שיידע "לספק לנו את הסחורה". נשמע מוכר? קחו את מה שנאמר כדי לשכנע אותנו לבלוע את הסכם אוסלו, הַחליפו את המילה "ערפאת" ב"ברגותי", וקבלו את הסיבות מדוע עלינו לשחרר את האחרון ממאסר ולקדם את פניו בצאתו משערי הכלא. טוב לדעת שגם אם סדרי עולם מתהפכים, הסיסמאות לפחות נותרות על כנן.
מה שמבין ראש השב"כ אדם רגיל היה חושב, שבעקבות האינתיפאדה השנייה והמתנות היומיות שהנחיתו עלינו מדי יום מעזה בתמורה לכך שנפרדנו מהם לשלום, יבינו סוף-סוף גם בשמאל שבעיית הבעיות היא העמדות של הפלשתינים ומנהיגיהם, וייווכחו שהפלשתינים פשוט אינם מוכנים לוותר על מטרתם לשוב בבוא היום לכל אדמת פלשתין במקומנו.
ואולי יש ביניהם כאלה שעמוק בתוכם מבינים את זה, אבל הבעיה היא שהודאה בכך תשמוט את מהות קיומם האידיאולוגי רב השנים. ובשביל פוליטיקאים לא מעטים מביניהם, במיוחד אלה שהגיעו אל הדרך הראויה והנכונה רק לאחרונה, הודאה זו תשמוט גם את בסיס קיומם הפוליטי. הרי אם לא יגישו מתכון של שלום לקהל הבוחרים, וחשוב ממנו – מתכון של נסיגה לקהל העיתונאים והפרשנים – כיצד בדיוק ימשיכו להלך בשדה הפוליטיקה הישראלית?
מכאן ההיאחזות שלהם במרואן ברגותי. ההבלטה של הצהרותיו, הצבת פקידה כרל"שית שלו בכלא (כך אומרים, לפחות), האפשרות שניתנת לו לקיים שיחות ופגישות וכמובן – הפרסום הנרחב של דבריו – כל אלה נועדו להביא לשחרורו ולהבטיח שמכונת השמאל, על כל מרכיביה, תמשיך לנוע הלאה בדרך תהליך השלום המדומה. אלא שבאיגרתו ל"שלום עכשיו" כותב ברגותי על תוכנית שלום שאינה שונה במאומה מתוכניתו של ערפאת. גם היא כוללת את פתרון בעיית הפליטים "על בסיס ההחלטות הבינלאומיות החוקיות". העיתונים נמנעו, כמובן, מהדגשת אמירה זו ומהבהרת משמעותה. כי כל מהותה, כפי שהפלשתינים רואים אותה ועל-פי כוונותיהם המוצהרות באמנות של ארגוניהם השונים, היא שיבת הפליטים אל כל תחומי מדינת ישראל, ומטרתה של זו היא אחת בלבד: חיסול היישות הציונית.
זהו החזון המלא והאמיתי של נביא השלום החדש שלנו. ואת החזון הזה – על משמעותו הקשה, שמי שאינו עיוור וחֵרש אינו יכול להתעלם ממנה – ראש השב"כ מבין היטב.
