הציבור אדיש, קובעים פרשנים. עובדה, על אף הכישלון במלחמת לבנון ושבע שנים של הפצצות טילים על שדרות, ועל אף גילויים מדהימים של שחיתות ואוזלת יד שלטונית, תנועות מחאה אינן סוחפות את הציבור. לא נוצר לחץ אדיר להחלפת הממשלה הכושלת. פוליטיקאים מסואבים, פשלונרים סדרתיים, ממשיכים לעשות בנו כרצונם. כשיש בחירות והזדמנות להחליף אותם, מספר הבוחרים הולך ופוחת, גם כשמתברר כי הפוליטיקה עלולה להכריע בעניינים של חיים ומוות. מה זה אם לא אדישות?
הסקרים מלמדים שאמון הציבור בפוליטיקאים, שמעולם לא היה גבוה, הולך וצונח. יותר מכך, הציבור מזלזל גם במוסדות השלטון, בדמוקרטיה כשיטה, ובגופים האמורים להגן עליה – ועליו. אמון הציבור בכנסת ובבתי המשפט, בזרועות הביטחון ובמשטרה דועך והולך. כל המוסדות האלה נתפסים ככאלה שאינם ממלאים את תפקידם. גוברת התחושה שחברי הכנסת משתמשים בכוח השררה שניתן להם בידי הבוחר, כדי לשרת את עצמם ואת הקבוצות האינטרסנטיות שהם בחרו לייצג.
עובדי ציבור המופקדים על מערכות החינוך, הבריאות, ביטחון הפנים והמשפט – על אף תקציבי הענק המוזרמים למערכותיהם, אינם מסוגלים למנוע מהן משבר מתמיד. בתי המשפט לוקים בסחבת ומגינים מעט מדי על הציבור מפני מפרי החוק והפושעים – גם אם המשטרה, שיעילותה אינה מן המפורסמות, מצליחה לעתים לשים את ידיה עליהם. במקום לייעל את המערכות הללו, מתערבים העומדים בראשיהן בעניינים לא להם.
אפילו צבא הגנה לישראל – "הצבא החזק במזרח התיכון" – אחרי ההתשה של שדרות ומלחמת לבנון הכושלת, נתפס כעוד גוף שלטוני שאינו ממלא את ייעודו: הגנה על תושבי המדינה.
השיטה משמרת את עצמה ועוד לא דיברנו על "כלב השמירה של הדמוקרטיה" – התקשורת: זו המדווחת רק "חדשות" המתאימות לסדר היום הפוליטי שלה, ומשמשת לעתים קרובות כלי שרת בידי ספינולוגים מקצוענים. כיצד אפשר לסמוך על מי שמשרתים את "מעצבי דעת הקהל", ששפלותם המחרידה התגלתה במשדר של ערוץ 10 – "כל אנשי הקמפיין"?
אכן, על פני השטח נראה אומנם שהציבור נעשה אדיש. אך בחינה מעמיקה יותר מלמדת שמאחורי האדישות מסתתרים עייפות וייאוש, רצון לברוח מהמציאות הקשה ולמצוא מעט נחת בפירות השגשוג הכלכלי המפתיע.
שגשוג זה מעלה שוב את השאלה מדוע הישראלי נידון לעמול כל כך קשה כדי לגמור את החודש. ושאלה נוספת: מדוע מרבית בניו של העם בעל ההון האנושי הטוב בעולם, אשר חי במדינה שבה הושקעו יותר משלוש מאות מיליארד דולר ממקורות חוץ, משתכרים בקושי 7,000 שקלים לחודש; כיצד נוצרה כאן שיטה כלכלית כל כך בלתי יעילה ובלתי יצרנית, וכיצד היא מצליחה לשמר עצמה מפני שינוי יסודי.
המאבק המתמיד והמתיש על הקיום הכלכלי גוזל את מרבית האנרגיות של הישראלי. לא נותר לו עוד כוח להתעסק בפוליטיקה. הוא נושא בעול מיסים כבד ביותר, המגיע לכמחצית משכרו, ורואה כיצד מיסיו מממנים את הוצאותיה המנופחות של הממשלה ואת בזבוזיה האדירים. כדי לעקוף את חבות המס המצמיתה הזאת, עליו לנקוט תחכומים שהם לעיתים על גבול החוק ולעיתים חוצים אותו. החשש שהשלטונות "יעלו" עליו תורם גם הוא לשאיפתו לא להתבלט ולא להתערב בפוליטיקה.
מרבית חסכונותיו של הישראלי ממושכנים לאורך ימים למימון דירת מגורים צנועה. ממשכורתו הדלה עליו גם לשלם מס סמוי למונופולים השולטים במשק, וזאת בצורת תשלום מחירים מופקעים על כל מוצרי הצריכה שהוא רוכש, ביניהם מים, חשמל ושירותי בריאות וחינוך. המחיר הממוצע בישראל ליוגורט, למשל, הוא כפול מזה שבארצות-הברית – נומינלית הוא אומנם שווה ערך, אך המשכורות בארצות-הברית כפולות.
"הפרטה" ל-20 משפחות ממשלות ישראל עודדו כמובן את שליטת המונופולים במשק, וזאת בעזרת חוקים ותקנות שהיטיבו עם בעלי בריתן באוליגרכיה, תוך ניהול תהליך הפרטה מדומה, אשר שימש עילה למכור את נכסי הממשלה וההסתדרות לאנשי עסקים המקורבים לפוליטיקאים ולביורוקרטים. אנשי עסקים אלה רכשו מכל הבא ליד במחירי מציאה ובאשראי שקיבלו מידידיהם בבנקים המולאמים. כך הגביר תהליך ההפרטה המדומה את הריכוזיות במשק, ועתה הוא נשלט בידי פחות מעשרים משפחות ושותפיהן בביורוקרטיה. במקום להביא להגברת התחרות, ההפרטה המדומה צמצמה אותה מאוד.
ישראלי המבקש להיכנס לעולם העסקים חייב להתמודד לא רק עם רגולציה ממשלתית מחניקה ועם חוסר נגישות לאשראי, אלא גם עם שליטה של ענקי המשק בכל המגזרים, כמעט ללא מצרים. גם דבר זה מוסיף לתחושת האין האונים וחוסר התוחלת.
אך את הייאוש של ישראלים רבים יש לייחס בעיקר לעובדה, שעַם שהקדיש מאמצים כבירים והון רב להקמת צבא אדיר, מרגיש כי הוא עומד חשוף בפני איומים על קיומו ואין בידי הנהגתו להושיע. ממשלותיו הכושלות, המונהגות על-ידי פוליטיקאים חסרי הכשרה ויכולת, מפיקות כישלונות מדיניים אפילו מניצחונות צבאיים מרשימים. לאחרונה אין ממשלות ישראל מאפשרות אפילו ניצחונות צבאיים טקטיים על אויב הנחות במידה משמעותית בכוח אדם, בציוד ובארגון.
הכול מדברים על הצורך בשינוי שיטת המשטר כדי שאפשר יהיה להקים ממשלות שיש בכוחן למשול, לבצע שינויים ולהתייעל. ואכן, שיטת הממשל הישראלית זקוקה לשינוי דחוף. אך גם שיטת הממשל הטובה ביותר לא תצלח כל עוד הממשלה, קרי הפוליטיקאים, שולטים בכלכלה ומנצלים אותה כדי להעצים את כוחם מעבר לצורך הלגיטימי של השלטון. שום ממשלה אינה מסוגלת למלא את כמות המטלות, חלקן כאלה הסותרות זו את זו, שאותן מתיימרות ממשלות ישראל לבצע, שכן אין שום אפשרות לנהל באופן יעיל גוף מסורבל ופולשני כזה, הלוקה בניגודי אינטרסים ובפוליטיזציה עמוקה.
כדי להשיב את האזרח למעורבות בחיי הציבור, על הממשלה לצמצם את סמכויותיה ואת השימוש שהיא עושה בהכנסה הלאומית ולאפשר כר פעולה רחב יותר וחופש פעולה רב יותר לאזרח, גם בחייו הכלכליים וגם בחייו האזרחיים.
אך האזרח עצמו יכול מצידו לעשות שימוש בכוחו כדי להביא לשינוי המיוחל, ולא רק בעת בחירות. בניגוד למיואשים, הסבורים שאין טעם לנסות כי "הכול מושחת" ו"אין סיכוי להביא לשינוי", בשנים האחרונות ראינו כי אזרחים היודעים כיצד לפעול, ומוצאים שותפים פוליטיים ראויים, יכולים לשמש זרזים לשינויים עמוקים וחשובים.
הנה, אחרי למעלה מעשרים שנות מיתון קשות והיעדר צמיחה כלכלית, אחרי שהשדולה הפוליטית, התקשורתית והאקדמית החזקה של הבנקים הצליחה במשך שני עשורים למנוע רפורמה בשוק ההון, התגברו עליה תומכי הרפורמה בשוק ההון, בעזרת דעת הקהל ויחד עם פוליטיקאים ואנשי ממשל שהוציאו אותה לפועל. בניגוד לכל הסיכויים והנבואות הם שחררו את לפיתת החנק של הבנקים על הפוליטיקה ועל הכלכלה: להפתעת הכול, הרפורמה בשוק ההון הביאה לצמיחה כלכלית מרשימה ביותר, שגם מלחמה וטרור לא יכלו לה.
אין שום סיבה שגם בעתיד לא ייווצרו תנאים לשידוד מערכות יסודי בסדרי ממשל ושלטון: בסקטור הבנייה, בהפחתת עול המיסים החונק יוזמה ופיתוח (במיוחד של עסקים קטנים, שהם מנוע הצמיחה של המשק) ובשבירת המונופולים החומסים את הצרכן הישראלי. צעדים אלה לא רק שיאפשרו חירות כלכלית, אלא יביאו גם להרחבת המעורבות של האזרחים בענייני המדינה ולמיגור האדישות והייאוש.