עד כאן כל מפרשי התורה מסכימים שהדברים מכוונים אל השופטים;
שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק. בהמשך ההנחיות של משה לשופטים המיועדים, הדברים קצת מסתבכים:
[יז] לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. לכאורה נראה שהציווי
לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט נאמר לשופטים – שלא יעדיפו מי מבעלי הדין מאיזו סיבה שלא תהיה, אבל רש"י מפרש שזו אזהרה המופנית לאלה שממנים את הדיינים; שלא ימנו, משיקולים פוליטיים, מועמד שאינו ראוי להיות שופט, שכן שופט כזה יגיע לתוצאות משפטיות מעוקלות, והאחריות הערכית רעיונית – תיפול על מי שמינה אותו.
ומה זה
כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן? הפשט הוא שעל השופטים להתייחס אל בעלי הדין כשווים לחלוטין – אף אם קיים ביניהם פער הגלוי לכולם, ועליהם לשמוע את טענותיו של האיש הפשוט באותו אורך רוח כמו את אלה של איש המעלה. אבל מכאן גם למדים חז"ל ומובא ברש"י, כי 'דין פרוטה כדין מאה מָנֶה'. כבר שמעתי שמפרשים משפט זה ביחס לעונש – שהגונב פרוטה או מאה מנה, דינם צריך להיות שווה. אכן, ככה זה בספר החוקים אצלנו, אלא שהפירוש הזה עקום לגמרי. הנה הציטוט של דברי חז"ל ברש"י:
כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה; שאם קדם ובא לפניך (הדיון על הכסף הקטן –)
לא תסלקנו לאחרונה. טבע האדם להתייחס לדברים הגדולים, לכסף הגדול, ביתר כבוד מאשר לדברים הקטנים - לכסף הקטן, ויחס כזה עלול להכשיל את השופטים. מפני זה מזהירה אותם התורה,
כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, זה לכאורה הכי פשוט. לשופט אסור לפחד מאף אחד בבואו לעשות צדק. בתורה זה מתפרש שלא לפחד מאנשים אלימים, ואצלנו למרבה הצער כבר ראינו תופעות של אלימות כלפי שופטים. אלא שהרבה יותר מאלימות כפשוטה, זו הפיזית, נפוצה אצלנו האלימות הארוזה במלים יפות, כאלה שמתפרסמות בכלי התקשורת. שם לא מאיימים על השופטים בפגיעה פיזית חלילה; רק רומזים להם לאיזה פסק דין מצפה הציבור, או לפחות החלק הנאור שבו. וכמובן, פסק דין ראוי בעיני אותם נאורים בעיני עצמם – יזכה את השופט בתשואות ובהמלצות חמות לקידום. ואם יפסוק הפוך מדעתם – נו, הם כבר יסגרו אתו את החשבון. מילולית, רק מילולית. והשופט אמור לעמוד בלחצים אלו בלא ששיקול דעתו יושפע כלל. היתכן?
כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא. זהו הנימוק להוראה
לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ. גורם ההתייחסות היחיד של השופטים אמור להיות מי שקובע את החוקים, שהוא גם השופט העליון – אלוקים. הוא אמור להיות גם גורם ההתייחסות היחיד של המתדיינים בפני השופטים, כך שיקבלו עליהם את הדין מתוך מודעות שהשופטים שלמטה הם רק נציגים של השופט העליון. התורה לקחה בחשבון שבין המתדיינים עלולים להמצא כאלה שלא יתייחסו אל השופט העליון, האלוקים, וינסו להשפיע על השופטים בשר ודם בדרכים לא כשרות, על כן היא מזכירה לשופטים –
כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא. רק בפניו השופט אמור ליתן את הדין על פסיקתו, והוא יודע היטב אם השופט אכן פסק בתום לב בשאיפה לצדק, או שמא נכנע להשפעות זרות.
במלים אחרות, למערכת המשפטית שמקים משה רבנו יש מקור סמכות יחיד ומוחלט – האלוקים, שהוא גם השופט העליון ובידו לתקן עוולות של שופטים בשר ודם, ואף לגבות מהם תשלום מלא על עיוות דין – אם היה כזה. החוקים לפיהם דנים אותם שופטים, הם חוקי האלוקים שכתובים בתורה, כך שהשאיפה של כולם היא להגיע לצדק אלוקי במשפט שמתנהל בין בני אדם. זה נשמע אידיאלי וגם יכול להיות כזה, אם אכן תתקיים מערכת משפטית כזאת. אלא שבמציאות, העניינים השתבשו שוב ושוב, ודי לקרוא למשל את הפטרת השבוע בספר ישעיהו (פרק א') כדי לראות עד כמה השתבשו ולאן הוביל השיבוש. שם מבהיר הנביא כי התהליכים החורבניים שורשם במערכת משפטית מסואבת, שהסתאבה לאורך זמן על-רקע התעלמות מהעובדה הנצחית,
כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא. אצלנו, בכוונה בנו מערכת משפטית שמנותקת מחוקי האלוקים, ותהליכי החורבן מואצים בהתאם. בערב תשעה באב, נותר רק להתנחם בהבטחה של אותו נביא, שתתקיים בקרוב ממש:
[כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. [כז] צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה.