מישהו ראה את מה שכתבתי על משלחת העסקנים הישראלית למשחקים האולימפיים בבייג'ין - בראשות שימון הראשון ושר הכדורגל - והציע לי להיות כתב ספורט.
ובכן, כבר הייתי.
לפני כשלושים שנה, כשערכתי את "שחקים", בטאון התעשיה האווירית, סיקרתי לא מעט משחקים - בעיקר, משחקי כדורעף של נבחרת אחד המפעלים.
כמו כל כתב הגון - אנסה את כוחי בחיזוי העתיד. אף אחד אינו מבין מדוע עוסקת העיתונות הישראלית בחיזוי העתיד במקום לסקר את ההווה. היא יודעת היום מה יקרה מחר; ומחר? תמהר לשכוח את תחזיותיה, ותפצח בתחזיות חדשות. אם איני טועה, ד"ר מוטי נייגר - עמיתי, מרצה במכללת נתניה ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת - כבר חישב ומצא, שאך שמץ קטן מהתחזיות בתקשורת הישראלית, המושמעות בקול תרועה רמה, מתממש.
ובכל מקרה, אנסה את כוחי בהימור - כמו אותן זקנות, המנסות לשבור את יד הברזל באולמות הקאזינו בלאס וגאס. כולם יודעים, שאין להן סיכוי, ובסופו של דבר יאבדו את כל כספן... והן בשלהן.
אקדים ואזכיר, שפעם הייתי אתלט. מתחתי הרבה שרירים, והגרתי הרבה מאוד זיעה על המסלולים באימונים ובתחרויות. אני מבין את הכאב, את התהילה ואת התקווה של מי שהשיגו את ההישג המקצועי המדהים: השתתפות במשחקים האולימפיים.
