אין כמו האשליה העצמית. מי יכול היה להעביר את חייו בלעדיה? היא מקלה על מכאובינו, מקהה את חרדותינו ומנחמת את נפשנו. אה, כן - והיא יכולה גם לחסל את עולמנו. שירת הסירנות שהביאה את מלחי קדם וספינותיהם להתנפץ אל מול הצוקים - מהי אם לא קול האשליה המשמיעה את פיתויה?
לאירנים אין צורך להסביר מהו כוחה של האשליה העצמית. הם מבינים אותו היטב, ועליו הם בונים את העתיד שהם מייעדים לעולם. על כן אין הם נלאים מלחזור ולומר לכל, שלא, אין להם שום כוונה לפתח נשק גרעיני. הצחקתם אותם. נשק גרעיני? ודאי שלא. וכי אין זה ברור, שמדינה עם רזרבות בלתי נדלות של נפט זקוקה לאלפי צנטריפוגות כדי לייצר את האנרגיה שהיא עדיין חסרה?
סדר העולם כשהאייטולות יישבו על ערימת פצצות כוחה של האשליה העצמית אינו זר לפקידי הממשל בוושינגטון, שחיברו את דוח המודיעין הלאומי האמריקני. אין בעצם ממה לחשוש, הרגיעו פקידים אלה את אזרחי ארה"ב, בהסבירם שאירן שמה קץ לפיתוח היכולת הצבאית הגרעינית שלה כבר ב-2003. כאילו לקביעה זו, שהובלטה בדוח ונוסחה ככותרת מוכנה עבור העיתונים, יש קשר כלשהו לבעיה האמיתית; כאילו הסכנה הגדולה אינה טמונה דווקא בפיתוח הגרעיני ה"אזרחי" שלהם, וכאילו איש אינו יודע שהמעבר מיכולת גרעינית "אזרחית" ליכולת צבאית אינו אורך אלא זמן קצר בלבד.
קביעת הדוח מלפני חצי שנה נועדה להחדיר בכולם את האשליה, שיש סיכוי גדול שהאירנים נסוגו מכוונותיהם הקודמות להשיג את נשק יום-הדין. אבל אם לשפוט על-פי ההסתייגויות שציינו בדוח, ושאיש בעיתונות כמעט לא טרח להתייחס אליהן, נראה שדווקא המחברים, למרות החזות הפומבית שנתנו למסמכם, אינם שוגים באשליה זו. לעומת זאת, הם דווקא רוצים שהאמריקנים ישגו בה. מדוע? כי נראה, שהם עצמם מונָעים על-ידי אשליה גדולה עוד יותר, שהמחיר שתשלם ארה"ב כדי לסכל את האפשרות של פצצה אירנית גבוה בהרבה מן המחיר שהיא תשלם לנוכח עצם קיומה של הפצצה.
כך, בהתאם לקו המחשבה השולט בחוגים רבים במערב, סדר העולם שאנו מכירים אותו יוסיף להתקיים פחות או יותר כמו שהוא כיום, אף לאחר שהאייטולות ואחמדינג'אד יישבו על ערימת פצצות אטומיות. כמו לחכמי הדוח, כך גם לאחרים נוח להאמין שהאירנים יסתפקו בבניית כוח גרעיני ותו לא. הם משכנעים את עצמם שהאירנים לא יאיימו, בסתר או בגלוי, להשתמש בו כדי להשתלט בשלב ראשון על המזרח התיכון, ושהם לא יעזו אף-פעם להטיל צרור פצצות או שניים כדי לקדם את מטרתם הסופית. מטרה זו, שממנה לא נסוגו מאז ימי מהפיכת חומייני, היא אחת - השתלטות האיסלאם, בהנהגת אירן, על כל ארצות התבל.
גן-עדן מחכה לעוד מיליוני שאהידים אשלייה כמו זו היא בעיקרה תולדה של הרצון לא להקשיב ולא להאמין למה ששליטי אירן מצהירים זה עשרות שנים מעל כל במה. אך גם בין אלה המקשיבים ואולי אפילו מאמינים להצהרות האירנים, יש המגיעים למסקנה המרגיעה שאיום נגדי בלבד במכת-אטום מן המערב יספיק כדי להרתיע אותם.
איום כזה אכן מנע עימות גרעיני בימי המלחמה הקרה. אבל אופי המאבק הצפוי ביום שלאחר התגרענות אירן הוא שונה לגמרי. את זה מתקשים לקלוט במערב, וכנראה גם בחוגי משרד החוץ שלנו, אם לשפוט מדיווחי העיתונות על התנגדותה של ציפי לבני לפעולה צבאית. לכן גם אין מבינים - לא באמת - את משמעות הצהרותיהם הגלויות של האירנים והמוסלמים הקיצוניים, כי אין שום פסול בתוספת של מיליוני שאהידים מוסלמיים לגן-העדן. מיליון השיעים ההרוגים במלחמתם נגד עירק בשנות ה-80 יהיה מספר זעום לעומת זה הצפוי במלחמה עם המערב, אבל האירנים מוכנים לכך. וכי מהו מחיר טפל זה לעומת הגשמת החזון של שלטון איסלאמי חובק עולם? המערב מצידו גם אינו מביא בחשבון את קוצר הזמן שנותר לפעולה ממשית, שכן בשביל ארה"ב או כל מדינה מערבית אחרת, החלטה להיכנס לעימות גרעיני כלשהו תהיה קשה שבעתיים מהחלטה על עימות ללא איום גרעיני אירני-מוסלמי - קשה, וכנראה בלתי אפשרית.
וכך עובר הזמן. חודש יוצא וחודש בא, דיון אחד של מועצת הביטחון מתחלף במשנהו, עוד סנקציה מרוככת מלפני שנה וחצי תופסת את מקומה של סנקציה חסרת שיניים מלפני שבועיים-שלושה. ובגיליון סוף השבוע של ה"ניו-יורק טיימס" מופיעה ידיעה על כך שתמו השבועיים שהוקצבו לאחרונה על-ידי מדינות המערב לאירן ל"הקפאת" פיתוח הגרעין, לפני שיוטלו עליה סנקציות חדשות. הידיעה הקצרה הופיעה בתחתית עמוד 12, כנהוג בעניינים שחשיבותם משנית. כלפי חוץ זועמים האירנים על החלטות האו"ם, ארה"ב והאיחוד האירופאי, ולעצמם הם מגחכים בדרכם אל הצנטריפוגה הבאה. לא סנקציות יעצרו אותם, אלא רק שכנועם המוחלט, שאם לא יפסיקו את הפיתוח הגרעיני, אזי מתקני הגרעין שבנו, ובאותה הזדמנות גם תשתית משקית מאסיבית, יושמדו בפעולה צבאית של ארה"ב או ישראל.
אבל במערב חיים את הרגע. מדוע לא ליהנות בינתיים מחיי חופש וכל טוב? וכי למה על המערב לצאת למבצע צבאי, שיביא בעקבותיו פעילות טרור מוגברת ועלייה מסחררת במחירי נפט, ונזק נוסף לכלכלה העולמית? וכך, בשעה שבאירופה דנים בנושאים כבדים וחשובים, כמו הפתרון שמצא ברלוסקוני לזבל שנערם ברחובות נאפולי, ממשיכים האירנים, באין מפגיע, לקרב את כולנו אל רגע האמת.
ומה תעשה ישראל?
