תמיד מרשים להיווכח עד כמה "ערכי הסובלנות", שיש לנהוג בהם ב"כל בני-אדם באשר הם" - טוב, כמעט בכולם - הם בעלי ציפוי דק, כשערכים אלה נפגשים עם המציאות, במיוחד זו האישית.
שלושה ימים אחרי שמחבל פצע קשה את רגלו, תוך כדי דריסה בטרקטור, נתן עו"ד שוקי קרמר ל-Ynet ראיון, בו הפגין רוח-לחימה ואופטימיות מרשימות ביותר בנוגע להחלמתו. אך כלפינו, הציבור, קבל עורך הדין הירושלמי כמה קבילות:
- "איך נותנים לבחור עם עבר פלילי והרשעות כלי נשק קטלני כזה?"; "איך לא מחליטים על תקנה לשעת חירום, שכלי רכב כזה לא ייסע ברחובות? שמי שמפעיל אותו יהיה ללא עבר פלילי?"
אכן, דברים כדורבנות. עו"ד קרמר לא שכח אפילו לרגע מיהו האשם האמיתי באירוע: אנחנו, כמובן, שלא שללנו מן המחבל את רישיון הנהיגה שלו, ושלא מנענו מאלה שאיפשרו לו לנהוג בטרקטור לעשות זאת. הוא כמובן אינו מפנה את האשם לארגוני הטרור ולמדינות ערב, שמבוקר עד ערב מפיצים תעמולה ארסית נגד היהודים, ובמיוחד נגד הישראלים, שבה הם מאיצים בבני עמם להיות שאהידים.
ההצעות התחיקתיות האלה ראויות במיוחד להתייחסות, כשהן באות מפיו של עורך דין. היות שעל חוקים להיות מנוסחים בהכללה, ולא להיות "תפורים על-פי מידה", מן הראוי שמשפטן ימליץ דווקא שלא לבדוק בציציות עברם הפלילי של עבריינים, ושלא לברר, למשל, באיזה סוג של עבירות הורשעו - עבירות אלימות, עבירות רכוש, עבירות מס או אולי עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, ומה הייתה חומרת המעשים הספציפיים שביצעו. מכל מקום, בוודאי שאין זה רצוי להבחין בין עבריינים פליליים לבין טרוריסטים, שלא כולם בעלי עבר פלילי דווקא, אבל מטרתם היא להרוג יהודים ולחסל את מדינתם. אבחנה כזו עלולה להיות בגדר אפליה של ממש.
תקנות שעת חירום - כן; טרור - לא! הואיל ואפליה היא אסורה, ובמיוחד אין להפלות בין בני אדם האחראים לתופעות שונות בתכלית, הנה הצעת ייעול שלנו לחקיקה המומלצת: למה לכלול בקטגוריה של כלי נשק קטלניים רק כלי רכב כמו טרקטורים? לטעמנו, צריך לשלול מכל בעלי עבר פלילי גם שימוש בסכין, מברג, משור, פטיש וכיוצא בזה כלי עבודה, שלא לדבר על משאיות ואוטובוסים. שיקומם של עבריינים יתאפשר רק בתנאי שיעסקו במקצועות שאינם מצריכים עבודת כפיים ושימוש בכלים. אבל אל דאגה - בכל זאת נותרו שלל מקצועות מתאימים שהם יוכלו להשתלב בהם בתהליך שיקומם, למשל: עריכת-דין.
ברוב סובלנות מציע לנו עו"ד קרמר לערוך את השינויים הללו לא אחרת מאשר בדרך של חקיקת תקנה לשעת חירום. שוב, לא חלילה משום שאירוע חבלני הוא אירוע חירום, שהרי שום מילה שלו אינה מתייחסת לאופי החבלני של האירוע, אלא על האופי ה"פלילי" שלו. מדבריו משתמע, כי שעת החירום המחייבת חקיקה חריגה - כזו שמאפשרת נקיטת אמצעים חריפים ועונשים מוגברים, שאינם עולים בקנה אחד עם שמירה דקדקנית על זכויות הפרט בכלל ועל אלה של העבריין בפרט - היא עצם ביצועה של עבירה פלילית חמורה, ולא חבלנית, אלא שהייחוד שלה בעיניו הוא לכאורה שקורבנותיה הם ירושלמים, והוא ביניהם. בשום אופן אין להבין מהצעתו לחוקק תקנות לשעת חירום כי מדובר בפעולת טרור, כלומר פעולה מלחמתית שמטרתה להרוג כמה שיותר ישראלים ללא אבחנה. הכרה בטיבו הטרוריסטי של האירוע שבו הוא נפגע עוד עלולה להביא להכרה בכך שייתכן כי מדינת ישראל כולה, המאוימת והמותקפת על-ידי מדינות וארגוני טרור, נמצאת במצב חירום. ואז גם אולי יהיה מוצדק חלילה לדרוש נקיטת אמצעים של שעת חירום נגד אלה הפועלים להשגת מטרתם, שהיא השמדת מדינת ישראל על תושביה.
יש להודות, שקרמר תובע נקיטת אמצעי זהירות שוויוניים לגבי כל העבריינים, אשר ימנעו, כלשונו, את "ה'שוקי קרמר' הבא, שלאחרים, לפחות, ייחסכו הרגליים". אלא, שבכל זאת יש גבול לשוויון. נראה לנו שאם היה מדובר במחבל, שכבר הוכיח את יכולתו להרוג יהודים ונידון למאסרי עולם מצטברים כמספר קורבנותיו ואשר חזר להרוג אחרי שכבר שוחרר קודם בעסקה-של-רצון-טוב זו או אחרת, אין כל צורך לשנות משהו במצב החוקי. במקרה כזה מן הראוי לשחררו שוב, ורצוי שעה אחת קודם.