בקובץ אגדות החורבן במסכת גיטין, הידועה ביותר היא הראשונה: המעשה בקמצא ובר-קמצא אשר בעטיו חרבה ירושלים. אך דומה שהמשפט החשוב ביותר במעשה, הוא דווקא זה הזוכה לתשומת הלב המועטה ביותר.
תזכורת קצרה: לאחד מחשובי ירושלים היה ידיד ושמו קמצא ושונא ושמו בר-קמצא. יום אחד ערך אותו אדם סעודה מפוארת, אך משרתו הזמין בטעות את בר-קמצא במקום את קמצא. בעל הבית סילק את בר-קמצא ולא שעה לתחנוניו ולהצעתו לממן את כל הסעודה אם יורשה להישאר בה. הלך בר-קמצא לרומאים והעליל שהיהודים מורדים. על-מנת לבדוק האם הדבר כך, שלח הקיסר בהמה לקורבן, ובר-קמצא הטיל בה מום אשר מבחינה הלכתית פוסל אותה לקורבן, בעוד מבחינת דיני הרומאים הוא אינו פוסל.
כאשר ביקשו חכמים להקריב את הבהמה בכל זאת משום שלום המלכות, התערב ר' זכריה בן אבקולס - בפעם היחידה ששמו נזכר בתלמוד כולו - והזהיר מפני יצירת תקדים של הקרבת בהמה בעלת מום. וכאשר ביקשו להרוג את בר-קמצא כדי שלא ילשין, שוב התערב ר' זכריה והזהיר מפני מחשבה מוטעית לפיה מי שמטיל מום בקדשים דינו מיתה. התוצאה הייתה חורבן המקדש והגלות.
המשפט החשוב המסתתר בסיפור הוא מה שאומר בר-קמצא לאחר שגורש בחרפה לעיני כל. למרבה ההפתעה, אין לו טענות לבעל הסעודה; הוא כנראה יכול להבין אותו, גם אם הדבר פגע בו מאוד. גם אין לו טענות אל המשרת; הלה הרי טעה בתום לב. אבל יש לו טענות כבדות כלפי תלמידי החכמים שהשתתפו באירוע. "אמר: הואיל והוו יַתְבֵי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינא קח ניחא להו". ובתרגום: מאחר שחכמים ישבו שם ולא מחו נגד בעל הבית, המשמעות היא שהם מסכימים עם מעשיו.
זהו משפט נורא. חכמי ישראל יושבים, רואים את הלבנת הפנים ברבים - מעשה עליו אומרת המשנה שעושהו אין לו חלק לעולם הבא - ושותקים. מסקנתו של בר-קמצא הגיונית מאוד: מי שרואה עוול ואינו מוחה, סימן שהוא מסכים עם המעשה.
והדברים מתמיהים מאוד. אם אנחנו, אנשים פשוטים מהיישוב, היינו רואים כזה דבר - האם איש מאיתנו לא היה אומר מילה? האם לא היה נמצא בינינו מישהו שהיה ניגש לבעל הבית, לוקח אותו הצידה ומנסה להרגיע אותו? האם לא היה מישהו שהיה יוצא אחרי המגורש ומנסה לפייסו? קל וחומר - גדולי הדור. אז הכיצד?
קשרי הון שלטון המהרש"א (ר' שמואל אידלס) מנסה תחילה ללמד עליהם זכות: "מפני שלא היה בידם למחות". אבל גם הוא מרגיש שזהו פירוש חלש: מה פירוש "לא יכלו"? הם היו מסתכנים בחייהם אם היו מוחים? מישהו היה מרביץ להם? ודאי שלא. אז מה זה "לא יכלו"? ולכן מציע המהרש"א פירוש נוסף: "כי החנופה היא שגברה באותו הדור, כמו שכתוב בסוטה גבי אגריפס המלך".
המהרש"א מתכוון לסיפור ידוע, בו קרא המלך אגריפס בבית המקדש במעמד "הקהל" את פרשת המלך, בה נאמר: "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא". אגריפס, שסבו מצד אמו היה אדומי, החל לבכות. מה עשו חכמים? במקום לנצל את ההזדמנות ולדבר על ליבו שיוותר על כס המלוכה בשל היותו נכדו של גוי, אמרו לו: "אחינו אתה". הם התחנפו למלך במקום להעמיד אותו על חובתו לקיים את דין התורה.
אם את החנופה לאגריפס עוד אפשר להבין בשל מעמדו כמלך, קשה הרבה יותר להבין את החנופה לאותו עשיר שאירח את הסעודה. בסדר, אדם חשוב, אבל אין שום סכנה באמירת האמת. אלא שלמעשה, אנו עדים כאן למקרה קדום והרסני של קשרי הון-שלטון.
החכמים מוכנים להתארח בביתו של העשיר הזה, שמעשיו מוכיחים שהוא לא נמנה עמם, רק בשל עושרו ומעמדו. במקום לעסוק בלימוד תורה ובהנחלתה, במקום לדאוג לעניי העיר, במקום לשפוט ולהשכין שלום - הם הולכים לבלות אצל אדם שכל כבודו נובע מכספו. אין פלא, אפוא, שכאשר העשיר המיטיב עמם מתנהג בצורה כה בזויה, הם יושבים ושותקים.
חטאיהם של חכמי ירושלים שבאותו זמן אינם מסתיימים כאן. אותם חכמים שכה מזלזלים בכבודו של בר-קמצא, הופכים לפתע לחרדים המדקדקים בקוצו של יו"ד כאשר עליהם להחליט מה לעשות בקורבנו של הקיסר. יש כאן חשש ברור לפיקוח נפש - לא של יחיד אלא של העם כולו. כולם יודעים שעם ישראל כפוף לרומי ושאסור לפגוע בכבודו של הקיסר. אך כאשר ר' זכריה מתחיל להתחסד ולומר "מה יאמרו", כולם מיישרים איתו קו.
ההתיישרות הזו נוגדת את סדרי הדין הבסיסיים, הקובעים ש"אחרי רבים להטות". עם כל הכבוד לך ועם כל ההבנה לחששותיך, היו יתר החכמים צריכים לומר לר' זכריה, אתה במיעוט ולפיכך מחויב לקבל את דעת הרוב. אך מיהו שיתייצב בגלוי מול החרדי הקיצוני, מהלך העלול להביא לכך שיוכרז כמי שמזלזל בהלכה? אותה התבטלות שבפני ההון, מתגלה כאן גם בפני ההקצנה וההחמרה.
אין פלא שגדול אמוראי ארץ ישראל, ר' יוחנן, קובע בסיומו של אותו מעשה: "ענוותנותו [=סבלנותו כלפי בר-קמצא] של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". זוהי אמירה חריפה ביותר: לא בר-קמצא אשם ואפילו לא הקיסר אשם, אלא תלמיד החכם המחמיר שבחבורה. אם מישהו היה אומר זאת בימינו, לא מעטים היו דורשים מיד לנדותו.
זוהי התוצאה האיומה של צביעות מצד גדולי הדור: הקלות לעצמם כאשר הם מקבלים טובות הנאה מבעלי הון והשפעה, והחמרות לעם כולו כאשר אחד מהם מציג עמדה קיצונית וחסרת פשרות. אם היו מתנהגים בדיוק להיפך - מוחים בתוקף על הלבנת הפנים ומוצאים את פתחי ההקלה ביחסים מול המלכות - ההיסטוריה הייתה שונה.
האם גדולי הדור שלנו - רבנים, הוגים, אקדמאים, מנהיגים - פועלים אחרת? האם הם מוכנים לריב את ריבו של האדם הפשוט מול אחד משלהם? האם הם מוכנים להתייצב מול בעלי הון והשפעה כאשר הללו עושים עוול? והאם הם יודעים לקבל החלטות שקולות והגיוניות כאשר מדובר בטובת העם, או שמא הרייטינג של ההקצנה הוא הגובר? התשובות לשאלות הללו הן חשבון הנפש הראוי לתשעה באב.
