ההתרגשות בפוליטיקה הבין מפלגתית גועשת וסוערת מעלייתו המתמדת של בנימין נתניהו בסקרים. כל העיתונים והסקרים שפורסמו לאחרונה, בעקבות פרישתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, מצביעים בבירור על נתניהו כמועמד המוביל לראש ממשלה, במקרה של בחירות קרובות.
כל מרכיבי הקואליציה הנוכחית, עבודה, שס, קדימה - מעוניינים בהסדר הקיים, מעוניינים ביציבות הקיימת תוך שמירה על עמדותיהם ובמיוחד על כיסאותיהם החמים בכנסת.
הפחד שהבחירות יעשו שינוי דרמטי בהרכב הכנסת והממשלה, חוצה גבולות המפלגות והפחד מניצחון הימין הוא כרגע הדבק החזק שמחזיק את הממשלה המקרטעת הנוכחית.
חלקו של שאול מופז בהכנות הלקויות והכישלונות שהיו במלחמת לבנון השנייה, מאז היותו רמטכ"ל, שר ביטחון ושר תחבורה במלחמת לבנון - מוסתרים ונדחקים באופן מפתיע לתהום ההיסטוריה. כמו כן, שוכחים לציין ששאול מופז היה ממתנגדי הפרישה מהליכוד והקמת קדימה ע"י אריק שרון.
יתירה מכך, מופז הפיץ מכתב לכל חברי הליכוד, ערב הקמת קדימה וקרא להם להתלכד, לא לתת יד לפילוג ולא לפחד. ואז הראשון - שערק לקדימה, עוד לפני שהמכתב הגיע לכל החברים והדיו טרם יבשה עליו - היה מופז.
באופן מפתיע נושא זה לא מעורר שום הרהור שני, על אישיותו ומנהיגותו של מופז, והתנהלותו הפוליטית, וגם אם יצליח לגבור על ציפי לבני שהייתה מראשוני קדימה ומניחת מסד המצע המפלגתי, לא בטוח שהתקשורת תעשה מזה רעש ותאמת אותו מול המציאות.
עכשיו תארו לכם, מה הייתה עושה התקשורת הלוחמת החוקרת, שכביכול אובייקטיבית, הלא אתרוגית לנתניהו, אילו היה מתנהל בצורה זו.
פחד מושרש הפחד מנתניהו ומעליית הימין, הוא כה תהומי ומושרש שלא בצדק, שהוא יעביר את מתנגדיו המתונים והשפויים על דעתם וחשיבתם הרציונאלית.
האבסורד הגיע עד רמה כזאת - שאנשי ציבור, פוליטיקאים ועיתונאים מובילים, טוענים שאם האלטרנטיבה הפוליטית הוא נתניהו - עדיף המצב הקיים. כלומר: עדיף מצב גרוע, ממשלה כושלת עם או בלי אולמרט, על ביבי והימין. עמדה זו - היא צביעות במיטבה.
לא פחות צבועה ומרגיזה היא הטענה שלאור האפשרויות הפוליטיות/מדיניות העומדות בפתח, כמו הסדר עם הפלשתינים או אפשרות להסדר עם סוריה - הימין עלול לטרפד אפשרויות אלו.
ובכן - הסיכוי להגיע להסדר עם אבו-מאזן שהוא אימפוטנט פוליטי, שלא מייצג את הפלשתינים, לא שולט אפילו בגדה המערבית ובסכסוך דמים עם חמאס ההולך וגובר, הוא לא יותר מקלוש ויישאר עוד זמן רב בגדר של אפשרות או הזדמנות שלא מומשה.
הסיכוי להגיע עם סוריה להסדר - הוא בהישג יד, אם נוותר על כל רמת הגולן, אם נוותר על הניתוק עם אירן שהולך ומתהדק, אם נוותר על היתרון האסטרטגי שיש לנו בהחזקת הגולן ואם נוותר על הביטחון מצפון, עם מנהיג שמכריז על "הסדר" ולא "שלום", על המשך המדיניות הקיימת, לאמור: קשר הדוק ועזרה מאירן, עם חיזבאללה, שליטה עקיפה בלבנון והתנגדות לסילוק משרדי ארגוני החבלה והטרור מדמשק. אז מי שמאמין בהסדר או שלום עם סוריה, במצבה הנוכחי והנהגתה, שיבושם לו וימשיך לחלום.
אם נעשה סקירה קצרה של מנהיגינו, בעשור האחרון ניווכח, כי כולם עשו טעויות אבל להם שכחו את זה. ניקח את יצחק רבין ז"ל - שבקדנציה הראשונה לא הבריק במיוחד והשתפר מאד בקדנציה שנייה. כדאי לזכור, שרבין ז"ל היה בין אלה שטענו בלהט, שרמת הגולן הוא נכס אסטרטגי לביטחון ישראל ואסור לרדת מהגולן. ואחרי בחירתו לראש ממשלה כמעט והחזיר את כל הגולן לסוריה.
ניקח את אהוד ברק - שאין מחלוקת על יכולתו האנליטית, אבל נכשל קשות כראש ממשלה בתקופה הקצרה שבה כיהן, ונמצא בתחתית הסקרים כבר תקופה ארוכה. במיוחד רצוי להיזכר באימרות הבזק של ברק, כמו: "תנו לי 5 דקות עם ערפאת ועם אסד ואני עושה הסכם שלום" - כדאי להתעורר.
ניקח את ביבי נתניהו - שבקדנציה שלו שהייתה סוערת למדי מבחינה ביטחונית, הפיגועים פחתו והרגיעה עלתה ונמשכה זמן רב, ההרתעה של צה"ל הייתה בשיאה, וסיכום התקופה היה סביר למדי. אבל הציבור חשב אחרת כי הפחד הקמאי מפני הימין, העביר את השלטון לאהוד ברק שכשל קשות כמוסבר לעיל.
ניקח את ביבי נתניהו - כשר האוצר בתקופת אריק שרון. כולם חשבו, האמינו וציפו שהתפקיד כשר אוצר יחסל את הקריירה שלו. התוכניות הכלכליות שלו הרפורמות שהנהיג אותן ולחם ליישומן, עוררו התנגדות רבה, אבל במבחן התוצאה הצילו את המשק, נתנו לו בסיס כלכלי איתן, שעמד במשבר ובהוצאות הענק, הלא מתוכננות, של מלחמת לבנון השנייה.
ההצלחה של המשק על כל ענפיו, עד ימים אלה ממש, היא תוצאה של המדיניות הכלכלית של נתניהו. על כך, אין חולק, כל גדולי הכלכלנים בארץ ובחו"ל, ראשי התעשיה וחלק ממתנגדיו הפוליטיים, טוענים שביבי היה "שר אוצר" מהטובים שהיו למדינת ישראל.
לכך ניתן להוסיף שהוא המסבירן מס' 1 של ישראל ומדיניותה בעולם, מומחה עולמי לטרור, בהסברה ובכתיבת ספרים על הנושא. ברוח זאת נתבקש עי משרד החוץ, בזמן מלחמת לבנון השנייה, לצאת לאנגליה למסע הסברה והרצאות שהצליח ביותר. אבל חבל שהתקשורת התרכזה בעיקר בפינוקים הנלווים של משפחת נתניהו, כמו, כביסה, מלון פאר, פן ותסרוקות שהיו אומנם מיותרים אבל שוליים. שכחו 50 ראיונות לתקשורת הבריטית + פגישות עם ראשי הממשל והיהדות האנגלית ב-3 ימים - וחיפשו רק את הכביסה המלוכלכת.
שכחו גם לנתניהו את המדיניות שהנהיג של "הדדיות" במגעים עם הפלשתינים - ממנה צמחה האימרה: "יתנו יקבלו". מתברר שאכן מדיניות זאת היא הנכונה במזרח התיכון, בה כל חולשה ונסיגה מעקרונות, מדרישות, מעמידה איתנה מתפרשת כחולשה וככניעה.
ההרתעה הביטחונית של ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה נפגעה ועדיין לא חזרה, למצבה הקודם. אומנם התקיפה בסוריה והשמדת הבסיס "לכור גרעיני" מצפון קוריאה, החזיר במקצת את הגאווה לצה"ל ביחד עם כמה מבצעים של המוסד (לפי מקורות זרים) - אבל עדיין והרתעה זקוקה לשיקום, גם לאור העובדה שעצירת הקסאמים מעזה ואי פגיעה אנושה בחמאס לא מוסיפים נקודות חובה למערכת הביטחון - לרבות אי שחרורו של החייל גלעד שליט.
המסקנה: אל תפחדו מהימין, המצב הנוכחי הוא גרוע למדי. תנו לציבור להכריע בדרך דמוקרטית בבחירות - את הדרך ואת המנהיג הנבחר.
הערה לסיום 1. שלא תהיה אי הבנה - נתניהו אינו כליל השלמות ובאמתחתו כמה הסתבכויות מיותרות, אבל מאידך הוא לא מלאך ולא שרף, הוא אנושי. ולכן בכל הרצינות, מי רוצה מנהיג שהוא מלאך.
2. כאשר נתניהו נפגש עם הרב עובדיה יוסף, הפרשנים טוענים שהוא מתחנף לחרדים, ו"מתחזק" (בתורה), ולעומת זאת, כאשר ברק ומופז נפגשים עם הרב עובדיה יוסף, הם כמובן רק מתייעצים ומסבירים.
