מירי דֶּבִּי (קְרִיצְלֶר) -עורכת, סופרת ומשוררת. ילידת הארץ. תושבת העיר נתניה מיום היוולדהּ. בעלת תואר דוקטור בחינוך, תואר מ.א. במינהל החינוך ותואר ב.א. בלשון עברית ובמקרא. עבדה למעלה משלושים שנה במערכת החינוך בתפקידי הוראה, הדרכה וניהול. כתבה חומרי למידה, תוכניות לימודים ומחקרים.
כמו-כן חיברה וערכה ספרים רבים בתחומים מגוונים, כמו תולדות משפחות, סיפורי מסע ושירה. כיום, מוציאה לאור מגוון ספרים, כמו ביוגרפיות, ספרי ילדים, שירה ורומנים, בהוצאת "דבי אופקים" שבבעלותהּ.
עוסקת גם בהפקת רעיונות מקוריים ובכתיבה יצירתית לאירועים שונים וכן מרצה בנושא "התֵּעוּד כיִעוּד". חברה באגודת הסופרים העברים. נשואה ואם לשלושה.
בין פרסומיה: "סיפורים מימי טיכו" (ביוגרפיה), "אימא ללא הפסקה" (שירים), "שמחה ריף" (הומור). משוררת המטיפה לאהבה ברמה האוניברסאלית וברמה האישית.
לַחֲבֹר לַיְּקוּם"- מירי דבי קרייצלר"
אֶהֱבוּ!
כִּי מַהוּ הָאָדָם
בַּאֲשֶׁר הוּא -
עַל הָאֲדָמָה?!
בְּרִיָּה שֶׁל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה,
הֻלֶּדֶת בֵּן אוֹ בַּת.
כָּאן וְאֵי שָׁם -
בַּתֵּבֵל.
קְרִימָה שֶׁל עוֹר וַעֲצָמוֹת,
מַחְשָׁבוֹת רְקוּמוֹת.
צָעִיר אוֹ זָקֵן,
כְּאֶחָד.
בַּעֲלֵי גּוּף עֲשׂוּיִים לִבְלִי חָת,
חִילוֹנִים אוֹ דָּתִיִּים.
אוֹחֲזִים
בְּמִזְבַּח אֱלֹהִים.
יָדַיִם מוּשָׁטוּת לַיָּגֵעַ,
רָשׁ אוֹ עָשִׁיר.
מְבַקְּשׁוֹת לָגַעַת,
לַחֲבֹר לַיְּקוּם.
נְפָשׁוֹת מְשׁוֹטְטוֹת
כְּמֵהוֹת לִבְרֵאשִׁית, לַיֹּפִי הֶהָדוּר.
שָׁחוֹר אוֹ לָבָן
בָּעוֹלָם הָרָחָב.
לִבּוֹת מְצַפִּים,
מְיַחֲלִים לִרְגִיעָה
עַל הָאָרֶץ -
טֶרֶם יִשְׁכְּנוּ לְעוֹלְמֵי עַד.
עַל כֵּן אֶהֱבוּ
בַּאֲשֶׁר הִנְּכֶם,
בְּנֵי אֱנוֹשׁ -
כִּי כָּזֶה הוּא הָאָדָם!
שוש ויג: מירי, כשפגשתי לראשונה את שירך "לחבור ליקום" סברתי שזהו שיר קדום מתקופה אחרת. גם השפה היא שפה ארכאית, משהו שלא כל כך שומעים היום. ניכר שיש לך רגישות לשפה ולדיוק ההגייה. למשל המילה "בריה" שבה את משתמשת בשיר נדמה כי שייכת לעלייה השנייה ולא לימינו, לכן השיר בהחלט מפתיע מבחינת אוצר המילים.
השיר נושא טון בקשה נבואי, מעין שיר שכמעט לא נכתב בימים אלה, אולי על-ידי המשוררים שנתפסים על-ידי הקוראים כבעלי נקודת מבט פוליטית. בשיר מעין בקשה של מישהו מאמין מאנשים שאיבדו דרכם. מעולם שאיבד את הערכים הבסיסיים ומתעלם מציווי החיים הבסיסי -"לאהוב"!
יש בשיר עוצמה מיתית, והוא מביע קריאה מאוד חדה לאנושות. את מוזמנת השיר לבחור בית אחד מתוך השיר שמבטא עבורך את שיא עוצמת הבקשה.
מירי דבי: במעריב (מיום: 14.3.2008) פרסם יונתן גפן מאמר הדן בזמניותו של האדם. בין השאר נכתב שם "המין האנושי קיים כבר 250 אלף שנה... 99.9 אחוז מהגנים שלך דומים לחלוטין לגנים של שאר האנשים האחרים. כך שאין לנו כל סיבה מיידית למרר את חיי האחרים או להרוג בסיטונות זה את זה. כשאתה מסתכל על אחיך בן האדם, ולא חשוב מהו גזעו, צבעו, מינו או אמונתו, די לך שגם הוא בדיוק כמוך, נולד עם 350 עצמות... כמבוגר מרשרשות בתוכו 206 עצמות בדיוק, ו-75 אחוז מגופו הם מים... צעירים או זקנים אנחנו כל כך דומים. וכמו בשירה המפורסם של מרינה צווטאייבה, בסופו של דבר כולנו "ניקבר מתחת לאדמה הזאת, אשר מעליה לא נתנו זה לזה אף רגע מנוחה". אשר על כן ביקשתי בשיר "לחבור ליקום", פרי עטי, לאחר קריאת הפתיחה:
"אֶהֱבוּ! / כִּי מַהוּ הָאָדָם / בַּאֲשֶׁר הוּא - / עַל הָאֲדָמָה?!"
ותובנת החיים עלי אדמות: "לִבּוֹת מְצַפִּים / מְיַחֲלִים לִרְגִיעָה / עַל הָאָרֶץ - / טֶרֶם יִשְׁכְּנוּ לְעוֹלְמֵי עַד."
כי:"עַל כֵּן אֶהֱבוּ / בַּאֲשֶׁר הִנְּכֶם, / בְּנֵי אֱנוֹשׁ - / כִּי כָּזֶה הוּא הָאָדָם!".
ביסוס וחיזוק למחשבות הללו קיבלתי בביקורי בקיץ האחרון בג'מייקה הרחוקה וראייתי את העולם האחר והשונה משלנו במערב, אך עם זאת: נְפָשׁוֹת מְשׁוֹטְטוֹת / כְּמֵהוֹת לִבְרֵאשִׁית, לַיֹּפִי הֶהָדוּר. / שָׁחוֹר אוֹ לָבָן / בָּעוֹלָם הָרָחָב.
הדמיון הרב בצרכים היומיומיים של האדם באשר הוא, הוליכו אותי למסקנה הכל כך נכונה ונבונה המובאת לעיל. לא נותר לי אלא לקרוא, שלא לומר לזעוק לעולם, ממקום מושבי באשר הנני "עַל כֵּן אֶהֱבוּ..."!
אכן, קריאה ליקום שתושביו איבדו את הערכים הבסיסיים, מתעלמים מציווי החיים הבסיסי לאהוב ובעקבות כך - אינם נותנים רגע מנוחה איש לרעהו (מלחמות, מריבות, מתחים וכיו"ב הם נחלת הכלל שבתוכו, כמובן, הפרט). ואולי עם הישמע הקריאה ויתרה מכך יישומהּ - יינתנו סוף סוף רגעי מנוחה זה לזה.
אמא ללא הפסקה - מירי דבי קרייצלר
תֵּל-אָבִיב - עִיר שֶׁתַּחֲגֹג עוֹד מְעַט מֵאָה.
אִמִּי - כָּעֵת בַּת שְׁמוֹנִים שָׁנָה.
שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים מַפְרִידִים,
אַךְ נֶפֶשׁ אַחַת פּוֹעֶמֶת כְּבָר לְפָנִים.
צְעִירוֹת הֵן הַשְׁתַּיִם, לֹא נָס לֵחָן.
הַזְּמָן - פּוֹעֵל רַק לְטוֹבָתָן.
מִשְׁתַּבְּחוֹת עִמּוֹ בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁנִים
וּמַשְׁבִּיחוֹת אֶת הַסּוֹבְבִים.
מַנְגִּינָה שֶׁאֵינָהּ נִפְסֶקֶת,
אַהֲבָה מִתְחַזֶּקֶת.
עֲבָרָן - מָקוֹר לְגַאֲוָה,
גַּעְגּוּעַ שֶׁהָיָה.
עִיר שֶׁהִיא חֲלוֹם שֶׁל אוֹצָר:
תַּרְבּוּת וְחֶבְרָה, זֹהַר וְעָמָל,
שֶׁקֶט וְשָׁאוֹן, מַאֲזִין וְסוֹלָן,
אִיש אֶחָד וְקָהָל רַב.
חֶדֶר, בַּיִת, רְחוֹב וּשְׁכוּנָה -
עִיר גְּדוֹלָה - מַמָּשׁ לְלֹא הַפְסָקָה.
כָּךְ בֵין "מוּגְרַבִּי" וְאִבְּן-גְּבִירוֹל,
הֵיכַל תַּרְבּוּת וְכִכַּר דִּיזֶנְגוֹף -
"קֶרַח", "אַלְטֶע זַאכֶן" וּפַעֲמוֹן,
"גַּן הֲדָסָה", שָׂרוֹנָה וְתַלְפִּיּוֹת -
מִתְרוֹצֶצֶת אִמָּא גִּ'ינְגִּ'ית לְלֹא לֵאוּת,
עִיר הוֹמִיָּה נִטְּעָה בְּקִרְבָּהּ בִּדְבֵקוּת.
אִמָּא לְלֹא הַפְסָקָה!
שוש ויג: השיר "אמא ללא הפסקה" שיר אהבה של בת לאמה, שיר שבו את כמשוררת עורכת אנלוגיה בין האם לבין העיר שבה גדלה האם, העיר תל אביב. מדוע בחרת להשוות בין אם לעיר? האם ההשוואה בין האם לבין העיר מעצימה את דמותה של האם. לא פגשתי משורר שמשווה בין אמו לבין עיר גדולה. יש כאן העמדה מקורית של דמות האם. מעניין מה אמך אמרה על השיר הזה?
דבי מירי: השיר "אמא ללא הפסקה" מתעד בצורה מחורזת את זיכרונות ילדותהּ של אמי שגדלה בתל אביב בין השנים 1933-1950, ועד היום לא פסקה מלפקוד את העיר בכל הזדמנות. סגנונו המחורז של התיעוד נבחר מתוך קצב חייה של העיר תל אביב, עיר ללא הפסקה, ושל אמי שספגה את רוחהּ בכל רמ"ח אבריה.
זהו שיר הלקוח מתוך ספר שירה, פרי עטי, הנושא שם זהה. הספר מהווה הצדעה לתל אביב לכבוד יום הולדתה התשעים במקביל ליום הולדתה השבעים של אמי (יצא לאור בשנת 1997). השיר, כמו השירים האחרים בספר, מתעד את חייה של העיר תל אביב מני אז דרך חוויותיה של אם שחייה נשזרו בפעימות לבהּ של העיר.
התיעוד מחורז נועד להמחיש ביתר שאת את קצב התפתחותה של העיר בכלל והחיים בה בפרט. השיר (שוב, כמו השירים האחרים בספר) מכיל רגשות של עיר ואם ללא הפסקה. הוא מהווה ביטוי הערצה אל עיר אהובה ושל אהבה אל אם נערצה. זהו תיעוד מחורז של תל אביב מני אז - אותהּ גיוונה אִמי הג'ינג'ית בפעימות נשימתהּ. בשיר נזכרים דיוקנאות, בתים, רחובות ושכונות, שעיצבו פסיפס של תרבות וחברה, זוהר ועמל בכרך. תיעוד של עיר שזורחת לתמיד ואימא מאירה לעולמים. אימא (ועיר) ללא הפסקה.
אם כך, בהחלט. ההשוואה בין האם לבין העיר מעצימה את דמותה של האם, שחוותה שוב, עם קריאתו של השיר לכבודה, את מהלך חייה בתל אביב. המילים השורות והבתים שנכתבו בהשראתה - ריגשו אותה, שימחו את לבה והעלו על פניה את חיוכהּ הנצחי.
והערה לסיום: אמנם, אמי בנתה את חייה בנתניה, אך בטבורה נותרה מחוברת לעיר הגדולה. בכל עת היא מממשת בה קניות, בילויים וכיו"ב. ואני, המתגוררת בנתניה מיום היוולדי, נלוויתי אליה בביקוריה בעיר הגדולה לאורך שנות חיי. אשר על כן, המילים, השורות והבתים נתנו ביטוי כן לחוויות מבעד לעיניי. הבת, הילדה רכת השנים, שגדלה על-רקע חייה של אם שלתל אביב נולדה ועמהּ צמחה...
שירה היא כלי ביטוי נקי וטהור של משוררים אמיתיים. השירה אינה מזייפת כשהיא נשמעת כדברי אמת. מירי דבי בשירתה חושפת מאוויים אישיים ומקנה לנו, הקוראים, ערכים שנדמה כי חמקנו מפניהם והעדפנו את חיי החומר.