נתחיל מהסוף. לפני עשרה ימים פניתי למינהלת סל"ע במשרד ראש הממשלה וביקשתי את תגובתה על הנתונים המובאים בהמשך המאמר. למחרת התקשר אלי אחד מעובדי המינהלה, אמר שהנתונים מגוחכים וביקש עוד יום למתן תגובה. נתתי להם שבוע. לא קיבלתי אותה עד היום.
בעמודים של סל"ע באתר משרד ראש הממשלה יש שפע של טפסים ונהלים, אבל אין מידע מספרי על פעולות המינהלה מאז ההינתקות. תוסיפו לכך את ההימנעות ממתן תגובה לנתוני מועצת יש"ע, ותקבלו שתי מסקנות מטרידות. האחת: אם לתקשורת הם לא עונים - מה הסיכוי שהם עונים למפונים? והשנייה: האם בכלל יש להם מה לומר, או שמא התמונה הקשה עד מאוד שמובאת בשורות הבאות היא האמת לאמיתה?
החמאס, הקסאמים ואולמרט כל מי שנוסע לאורך החוף דרומה לכיוון אשקלון, רואה היטב מן הכביש את הקרווילות שבאתר ניצנים. מרחוק זה דווקא נראה לא רע: וילות בעלות גגות אדומים, משהו שדי מזכיר שכונת יוקרה. כאשר מתקרבים, מבינים שאלו מבני ארעי. וכאשר בוחנים את הנתונים, מגלים שזוהי אנדרטה להפקרה מכוונת של מאות מאזרחי ישראל, שכל חטאם הוא שהתגוררו בגוש קטיף.
ההינתקות הייתה אחד המשגים החמורים ביותר בתולדות המדינה. נמנה רק מקצת מתוצאותיה ההרסניות:
- החמאס זכה בשליטה ברצועת עזה והוא פוזל כעת ליהודה ושומרון.
- חייהם של תושבי עוטף עזה הפכו לגיהנום, כאשר הטילים והמרגמות התקרבו עד לקו הגבול.
- קיימת סכנה מוחשית לפגיעה במתקנים אסטרטגיים רגישים בדרום הארץ. רק נס מנע עד היום פגיעה כזו, כשם שרק נס מנע עד היום מאות נפגעים.
- נוצר קיטוב חסר תקדים בין חלק מן הציבור לבין ממשלתו.
- הוקמה קדימה וקיבלנו את אהוד אולמרט בראשות הממשלה.
נניח לצורך הדיון, שאריאל שרון וחבריו ל"פורום החווה" קיבלו את ההחלטה על ההינתקות בתום לב ובלי קשר לבוץ המשפטי בו היו שקועים ראש הממשלה ובניו. נניח גם שלפחות חלק מהתוצאות לא היו צפויות (אם כי כדאי להיזכר באזהרות שהושמעו כבר בזמן אמת). אך מדוע מאז לא עושה ממשלת ישראל את כל שביכולתה על-מנת לסייע למפונים?
חובה לזכור, שמדובר באזרחים ישראלים, אשר התיישבו בגוש קטיף בצורה חוקית לחלוטין ואף בעידודה של המדינה. הם אולצו לעזוב את בתיהם ורכושם בצורה שניתן לדון על מידת הדמוקרטיות והחוקתיות שלה. ולמרות זאת, היחס אליהם הוא כאל אזרחים מסוג ב' במקרה הטוב וכאל מטרד במקרה הגרוע.
לא רק מועצת יש"ע על-פי נתוני מועצת יש"ע, מתוך 1,667 משפחות שהתגוררו בגוש קטיף, למעלה מ-1,400 עדיין מתגוררות במגורי ארעי ב-18 אתרים. חלק מאתרים אלו נבנו לשנתיים עד ארבע שנים, אך בפועל מתברר שהם ישמשו לתקופות של 6-8 שנים. מובן שהדבר יוצר בעיות קשות של תשתית, תעסוקה, מבני ציבור ואפילו ביכולת לנהל חיים נורמליים.
עוד מוסרת מועצת יש"ע, כי החלה הבנייה רק בחמישה מבין 25 יישובי הקבע שהובטחו למפונים. במרבית המקומות לא החלו אפילו עבודות התשתית, כך שניתן לצפות שיידרשו עוד מספר שנים עד להשלמתם.
23% מבין המפונים - 820 איש - עודם מובטלים. שיעור זה גבוה כמעט פי ארבעה משיעור האבטלה הארצי. במצב קשה במיוחד מצויים העצמאים, שלא קיבלו דמי אבטלה ודמי הסתגלות. כך גם השכירים שכבר מיצו את תקופת קבלת דמי האבטלה. מתוך 108 עסקים לא-חקלאיים, חזרו לעבודה 80 בלבד ולטענת מועצת יש"ע רבים מהם שרויים בסכנת התמוטטות.
החקלאות הייתה מקור פרנסה מרכזי בגוש קטיף, אך גם העוסקים בה טרם שוקמו. רק 60 מתוך 400 משקים קיבלו אדמות, ורק חלק קטן מהם חזרו לפעול בהיקף ממשי. רוב החקלאים איבדו מספר עונות, עובדה שמשמעותה אובדן שווקים ומוניטין.
אפשר להתווכח על האוביקטיביות של נתונים אלו, אך כאמור - מינהלת סל"ע לא טרחה לסתור אותם. וקשה יותר יהיה להתווכח עם נתוניו של פרופ' יצחק כץ, מנהל מכון המחקר "מאגר מוחות". בין לקוחותיו של המכון נמצאים שלום עכשיו, מרצ, משרד הביטחון, הכנסת, פיקוד העורף, ידיעות אחרונות, מעריב, לשכת עורכי הדין ורבים אחרים. בקיצור: מכון מחקר מוביל שאין כל אפשרות לטעון שיש לו אג'נדה פוליטית מסוימת.
"מאגר מוחות" ערך סקר בין המפונים והגיש את ממצאיו לכנסת. 55% מהם נזקקו לטיפול נפשי; 37% אומרים שמצבם הכלכלי גרוע או גרוע מאוד; 67% אינם מרוצים מהמגורים הזמניים; 41% צופים שיישארו בהם לפחות עוד שנתיים; 15% נזקקים לסיוע כספי של קרובים וידידים; 24% משתמשים לצורך הקיום השוטף בכספים המיועדים להקמת בית הקבע; 37% מדווחים על דיכאון, חרדה ופחד; 98% מעניקים למדינה ציון נכשל על הטיפול בהם.
לכץ יש גם כמה נתונים המאוששים את נתוני מועצת יש"ע או דומים להם. 81% מהמפונים עודם מתגוררים בדיור זמני; 17% מהם מובטלים; 31% מהחקלאים עודם מובטלים.
כל הנתונים הללו אומרים דבר אחד: לממשלת ישראל פשוט לא איכפת מאותם 9,000 אזרחים. היחס אליהם מזכיר את זה הניתן לפליטים מסודאן: התעלמות והדחקה. קשה לדעת איזה חלק מן המצב האיום הזה הוא תוצאה של הטיפשות וחוסר התכנון הרגילים של הפקידים והפוליטיקאים, ואיזה חלק נובע מכך שמדובר במי שאינם מקורבים לאוחזים בהגה השלטון. האמת היא, שזה לא מעניין את המפונים ולא צריך לעניין אותנו.
ויש עוד נקודה בעלת חשיבות רבה. ההינתקות עצמה והיחס לקורבנותיה, שלוש שנים אחרי, חייבים להוות איתות רב משמעות לכולנו. תראו מה מסוגלת המדינה לעשות בהינף יד, מטעמים פוליטיים ו/או מדיניים ו/או אישיים. תראו כיצד זכויות אנוש בסיסיות - למגורים, תעסוקה, בריאות וכבוד - נרמסות בלא להניד עפעף. ותראו עד כמה כולנו אדישים לכך.
