ביוסטון נפטר מוחמד דרוויש - אחד מהמתוחכמים בשונאי ישראל - וחשף שוב את העובדה המרה: הרבה ממנהיגי הדעה בחברה הישראלית איבדו מזמן את מנגנוני החסינות שלהם. הם מקבלים את תעמולת האויב, ומשכפלים אותה - כביכול, בשם סובלנותם ובשם פתיחותם - כדי לשבש ולהרוס את עמידתה של האומה במאבקה עם אויביה.
דרוויש נולד בשנת 1941 בכפר ברווה ממזרח לעכו. אחרי מלחמת הקוממיות, חזרה משפחת דרויש מלבנון לכפר ג'דידה, הסמוך לאחיהוד. בשנת 1961 הצטרף למפלגה הקומוניסטית וערך את בטאון המפלגה. בשנת 1970 יצא למוסקבה, ובשנת 1973 הצטרף לאש"ף, והשתקע בביירות. שם היה ראש המרכז למחקרים פלשתינים. אחרי מערכת שלום הגליל, עזב את לבנון יחד עם ראשי אש"ף. השתקע ברמאללה לאחר הסכמי אוסלו, למרות שהסתייג מהם. ברמאללה הוא ייקבר, למרות שכמה "צדיקים" כבר מנסים להביא לקבורתו בגליל.
גוש שלום קורא לשרת החינוך להכליל כמה משיריו של מחמוד דרוויש בתוכנית הלימודים של בתי-הספר בישראל -
דיווח עידן יוסף באתר חדשות מחלקה ראשונה. ובעצם, למה לא?! מי ששמע את יללות הנהי והכאב שהשמיעו אמצעי התקשורת בישראל על מותו של דרוויש, היה יכול להיות בטוח, שלפחות טולסטוי, או אדגר אלן פו, נעלם מזירת חיינו, ולא מחבל בכיר, שכל ימיו - כולל שירתו - הוקדשו למלחמת חורמה ביהודים.
כיוון שאין לי דרישות מגוש שלום, לא אטען נגדם דבר. אדרבא, הם פועלים בהתמדה לקדם אינטרסים פלשתינים - כביכול, בשם השלום. קול ישראל, לעומתם, ניזון מתקציבים ציבוריים, ונגדו יש הרבה להלין: מדוע אויב כה מר זוכה לכבוד כה רב במותו?
ח"כ דב חנין (חד"ש) -
דיווח אתר nrg - הביע צער עמוק על מותו של דרוויש. "מותו הוא אבדה גדולה, קודם כל לעם הפלשתיני הנאבק בכיבוש ...". לדברי חנין, מות דרוויש הוא מכה קשה לכל הכוחות הנאבקים למען החירות, למען השלום ולמען הצדק בעולם וגם לעולם התרבות הבינלאומי, שהמשורר ההומאני והנאור היה כה חשוב בו".
הנה, למשל, קטע משיר, שכתב דרוויש עוד בהיותו אזרח ישראל (בשנת 1964), המעיד היטב על נאורותו של דרוויש ועל ההומאניות שלו:
"...
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר..
הִזָהֵר..
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!
(
תרגמו עירין סיגל וסמי שלום שטרית).
תמיד אמרתי, שהבעיה מתחילה בכיבוש.
דרך אגב, זה יכול להיות טקסט יסוד בשיעורי תזונה - כמו שיריו האחרים. ראו את דברי ד"ר יוחאי סלע עליו, שכותרתם: "
דרוויש - משורר ההרס והחורבן".
תעמולה אנטישמית באותה המידה יש לתמוה מדוע בחר התיאטרון הקאמרי, שנתמך בכספים ציבוריים, להעלות מחזה של רב-מרצחים פלשתיני על זכות השיבה. כמובן, יש למחזה ערך אמנותי חשוב ומיוחד במינו, עד כדי כך, שכספנו ותקציבנו צריכים לממן תעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית, שכתב מחבל בכיר.
לא אתפלא אם יולי (צרת החינוך) תמיר תיענה לבקשת גוש שלום. ידיה כבר טובלות עמוק ברפורמות, שנועדו לעקר כל נימה יהודית ממערכת החינוך... וטוב, שימיה בממשלה ספורים. פרופ' נעמה שפי ממכללת ספיר קבלה לא מזמן על שתמיר החליטה להדיר את זאב ז'בוטינסקי ממערכת החינוך - כשם שעשתה לש"י עגנון, לח"נ ביאליק ולשאול טשרניחובסקי.
את שיקוליה של 'צרת החינוך' אני מצליח להבין. היא עושה ככל יכולתה למחות ממערכת החינוך כל זכר להיותה חלק ממדינה יהודית ודמוקרטית, וכופה את תאוותיה ואת רצונותיה על הכלל.
אני זוכר רגע מביך לחלוטין שהייתי נוכח בו: תמיר עלתה לדבר על הרפורמה שלה בכנס הרצליה האחרון, אחרי שנציג חברת הניהול מקנזי סקר את ממצאי מחקרם הכלל-עולמי על ניהול מערכות חינוך. כאקדמאית בכירה, הייתי מצפה, שהשרה תתייחס לדברים שאמר הדובר שקדם לה על הדוכן (היא הייתה באולם, לפחות בחלקם האחרון). אך השרה יודעת הכל (כאמור, היא פרופסור), ואל תבלבלוה בעובדות. אז מה אם איזה מומחה לניהול מצא שמשמעות כל הצעותיה הנה זריית מיליארדי שקלים לריק?!