בגן העירייה במנהטן ראיתי שלט ובו ציטוט מדברי אחד מראשי העיר ניו-יורק. בתרגום חופשי שלי נאמר בו "עשה את הדבר הנכון - בתשעה מתוך עשרה מקרים זה יהיה גם הדבר הנכון לעשותו מבחינה פוליטית". כמו כל אמירה קל להגיד אותה וקשה הרבה יותר ליישם.
יו"ר העבודה עמד בפני דילמה, כשהתפרסמו העדויות בדבר מעטפות המזומנים שהגיעו לידי ראש הממשלה. ברק הסתבך קודם לכן בהבטחה אווילית לפרוש מהממשלה על-רקע דוח וינוגרד ולא עמד בה. כעת הוא נדרש להפגין "מנהיגות מוסרית" מצד חלק מחברי מפלגת העבודה השש תמיד לסבך את מנהיג המפלגה בצרות (הקשבה לאופיר פינס ולשלי יחימוביץ' היא מתכון בטוח להסתבכות). מהצד שכנגד היו כמובן שרי הממשלה שהבהירו לו שהוא רשאי להציג איזו פוזה שירצה ובלבד שלא יפרוש כעת מהממשלה - מהלך שלו אישית לא הייתה כוונה לעשותו.
הסקרים המנבאים שחורות למפלגת העבודה בבחירות עשו גם הם את שלהם וברק מצא פיתרון ייחודי ויצירתי. בהכירו את השאפתנות המקננת ביריביו של אולמרט במפלגתו הוא תבע קיום בחירות מקדימות במפלגת השלטון. באווירה הקשה שנוצרה ובהיעדר גיבוי הכרחי מצד תומכי ראש הממשלה, שהבינו כי עם אולמרט גורל קדימה כמפלגה נחרץ - "זכה" ברק בהימור ואכן הושג הסכם פוליטי לעריכת בחירות מקדימות בקדימה.
ברק לא הפסיק להשתבח ב"הצלחתו" זו, בצד "הצלחה מזהירה" בבלימת הרפורמות של שר המשפטים הפופולרי מאוד בציבור - דניאל פרידמן. למשך שבוע שבועיים הפרשנים המלומדים החמיאו לו, אבל הסקרים, אבוי, המשיכו לנבא שחורות. יתר על כן הוברר שלראשונה צפויה מפלגת העבודה להיות למפלגה השלישית בגודלה ואולי אף הרביעית. יש לזכור כי במפלגת העבודה חייבות להתקיים בחירות מקדימות לראשות המפלגה, אם המפלגה לא זכתה בבחירות - מתי הם ילמדו?
אם תבחר קדימה בציפי ליבני, נסיכת הטוהר ושלטון החוק, מועמדת המרכז האולטימטיבית, כיו"ר קדימה, הסקרים מנבאים תבוסה מוחצת עוד יותר למפלגת העבודה וכמה מנדטים ייגרעו גם ממרץ שלתומכיה מעולם לא היה חוש אבחנה חריף במיוחד בין שמאל הומניסטי ל"מרכז" בורגני שבע ואטום. בקיצור, "התרגיל המבריק" מאיים להתגלות כאסון פוליטי.
ברק יכול היה לבחור בפיתרון אחר. פיתרון שהיה נכון מבחינה מוסרית ואף כי לא היה זוכה לפופולריות בטווח הקצר (בוודאי שלא בפיהם של ח"כ פינס את יחימוביץ') היה גם המעשה הנכון מבחינה פוליטית. ברק היה חייב להכריז כי ראש ממשלה במדינה דמוקרטית לא מדיחים על בסיס הדלפות מחקירות משטרה ולא על בסיס עדות מוקדמת שניתנה, בטרם הוחלט אם יש מקום להגיש כתב אישום. במשטר דמוקרטי לא מזלזלים כל כך בהכרעת הבוחר - העם, ולא מבטלים אותה בשל כל משב רוח תקשורתי.
דווקא עמיר פרץ, אותו הדיח ברק וביזה בכל דרך, הציע למפלגת העבודה את הפתרון הנכון. הוא אמר כי בנסיבות הפוליטיות שנוצרו אין מנוס מהקדמת הבחירות ועל כן הלחץ הפוליטי חייב להיות להקדים את הבחירות למועד מוסכם, מאי-יוני 2009. קבלת ההצעה הייתה מונעת נזקים כבדים מהמדינה ומאפשרת פעולה סדירה של השלטון עד לבחירות. ברק חייב היה, כמובן, להראות שהוא יצירתי הרבה יותר, חכם יותר וכמובן - מנוסה יותר, כדבריו, בקבלת החלטות גורליות.
לפתע פתאום נחרד הגנרל המבריק מתוצאותיו האפשריות של התרגיל שרקח. ללא כל התראה מוקדמת הלמה בו ההכרה שהוא לבדו איפשר למפלגה יריבה, היריבה האמיתית של מפלגת העבודה, להיוולד מחדש ולהופיע שוב כסמל התקווה, המסרבת לגווע, למשהו חדש ולפוליטיקה נקייה. בפוליטיקה, כך יודע כל פוליטיקאי מתחיל, יש לך אויב אחד אמיתי והוא זה שמתחרה איתך על אותו מאגר בוחרים.
בהתחשב בעברה של קדימה, במנהיגיה בעבר שרון את אולמרט, בשר האוצר מטעמה הממתין למשפטו הפלילי ולחבורת העריקים ממנה נבנתה המפלגה, "הישגו" של ברק מרשים בכל קנה מידה. ראובן אדלר ויתר היועצים האסטרטגיים של קדימה לא יכלו לשאוף בחלומותיהם הפרועים ליותר. ברק ארגן ליריבתו הפוליטית הקשה ביותר את תחיית המתים.
ברור שכוונתו המקורית של ברק לא הייתה להחזיר לחיים את קדימה ובוודאי שלא לבנות את הקריירה של שרת החוץ הפופולרית (ללא כל סיבה ממשית - לגופו של עניין ברק צודק ביחס לחוסר התאמתה של ליבני). כדרכו, איבד ברק את העשתונות ופנה למתקפה אישית חריפה וישירה נגד ציפי ליבני, מה שהוכיח לחברי קדימה מי מהווה את האיום האמיתי על מפלגת העבודה. בכך שיפר ברק מאוד את סיכוייה של ליבני בקרב חברי מפלגתה. אם אולמרט מעוניין לבלום את מינוי ליבני הוא ייאלץ להזיע קשה במיוחד וכלל לא ברור שהדבר נתון בידיו.
באיחור רב נוכח ברק לדעת שגם מתקפתו נגד שר המשפטים לא זכתה לאהדה בציבור הרחב, שראה בפרידמן את אחד השרים המוצלחים ביותר בממשלה. לאהדה לפרידמן סיבות עמוקות שרק מיעוטן קשור לרפורמות המתוכננות על ידו. פרידמן נתפס כמי שנאבק אף הוא באליטות הישנות השנואות על חלק ניכר מהציבור.בהמשך נאלץ ברק לרכך את דבריו גם ביחס לפרידמן ופתאום הוא מוצא הגיון רב בחלק מהרפורמות המוצעות - אם כי כמובן לא בעיתוי העלאתן - עיתוי הוא, כידוע, הצד החזק של אהוד ברק.
כולנו זוכרים את הסיפור על מי שהועמדו בפניו שלוש אפשרויות: לאכול דגים מסריחים, לקבל מלקות, או להיות מגורש מהעיר. האיש בחר תחילה באכילת הדגים ולא הצליח, המיר בחירתו במלקות ולא עמד בהן ולבסוף גורש מהעיר. האם זהו הגורל הפוליטי הצפוי לאהוד ברק ולמפלגת העבודה? באופן אישי לא אתאבל אם כך יקרה. מפלגה זו זנחה לחלוטין את המסר החברתי עמו רצה לבחירות ושיכול היה להעניק לה חיים. אין למפלגת העבודה מסר חלופי, מלבד הטענה, הבלתי מבוססת בעליל, שהנהגתה, ברמה האישית מוצלחת יותר. עם מסר כזה לא משנה אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה.
