תמונה ראשונה אני בן שש. הרבה לפני פרוץ 'השלום' והכנסת השכול וקורבנות השלום לכל בית בישראל. אני תלמיד כיתה א', נוסע בשבת עם אבי לשוק המרכזי בבית-לחם. "חכה דקה", אומר לי אבי, "אני נכנס כאן לבניין הזה לשלם לרופא השיניים שלי, ואחר-כך ניסע לשוק". אבי נכנס, משלם, ואני מחכה. בית-לחם של טרום השלום - ילד בן שש מחכה לבדו במכונית בעלת לוחיות זיהוי צהובות, כשסביבו רק ערבים. בית-לחם של טרום השלום - רופא ערבי נוצרי, שלמד רפואת שיניים באיטליה, מטפל באבי היהודי, האינסטלטור.
אבי חוזר ואנחנו ממשיכים ל"סאמור", חנות ענקית מלאה בבגדים לכל המשפחה. "פסח בפתח', אומר לי אבי, "אני לא רוצה שתיראו כמו 'שלוֹח'ים' בחג". נכנסים, קונים, יוצאים אל תוך רחוב הומה ערבים. בית-לחם שלפני פרוץ השלום. אבי כבר מכיר את כולם; מוחלפים ברכות ואיחולים הדדיים, אבל לא מתעכבים. אנחנו ממהרים לפגוש את ג'ורג', השותף של אבי. ג'ורג' היה פעם מתאגרף, זכה בכמה גביעים בקרבות משקל נוצה, נסע לאנגליה, הכיר שם את אשתו וחזר איתה לבית-לחם. אני עולה במדרגות האינסופיות היישר לקומת הגג, שם מגדל ג'ורג' שפנים, ושם אני וילדיו משתעשעים להנאתנו. ככה זה היה, בבית-לחם שלפני פרוץ השלום: ילד יהודי בן שש, שפנים מתרוצצים על גג בניין, שותף ערבי שנשוי לאנגליה, ילדיו החביבים של השותף ואבא שלי האינסטלטור.
אבא מספר לג'ורג' שהם זכו במכרז לשמש קבלני משנה לכל עבודות האינסטלציה באזור הרובע היהודי. ג'ורג' קופץ מאושר, מחבק את אבי, וכולנו מתיישבים לשולחן. בית-לחם שלפני פרוץ השלום.
שעת צהריים. אבי אומר לי לקום: "חייבים להספיק להגיע לשוק. צריכים לקנות ירקות ופירות לחג, ואתה רצית לקנות דורה לתרנגולות". כן, אני מגדל תרנגולות בָּלָדִיִ. כולן נקנו בבית-לחם לפני פרוץ השלום. אני זוכר שבתות-קניות - ילד בן שש מגיע לשוק בבית-לחם עם אביו, מתפצלים וקובעים להיפגש למטה, במשרד של מחמוד חלפן הכספים. אני הולך, קונה אוכל לתרנגולות, קונה עוד זכר צבעוני הדור נוצות ויורד למטה. אבא מתעכב, אבל מגיע בסוף. "עשה לך בעיות?" - הוא שואל את מחמוד. "חס וחלילה", עונה מחמוד, "זה כמו אבא שלו. ראג'ל". יעני, גבר.
ג'ורג' מגיע, וכבר אחר-הצהריים בבית-לחם שלפני פרוץ השלום. אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב אצל מכר משותף שֶגר ממש קרוב לשוק. הכנסייה משמיעה קולות נוצריים למרחוק. אבי מדבר על הדברים שיש עוד לקנות לקראת הפסח, וג'ורג' הנוצרי מספר כמה הוא אוהב בשר שפנים. ככה, מין שיחת חולין של אנשים נורמליים בבית-לחם שלפני פרוץ השלום. לאחר שפרץ, נמלט ג'ורג' עם משפחתו לאנגליה.
תמונה שנייה עזה, ערב החלפתנו את הצנחנים בעיר. אני חייל בגדוד 12 של גולני. כבר בן שמונה-עשרה. קצין בכיר מאוד עומד למסור לנו תדרוך חשוב ולפרוש בפנינו את ההתראות והאִיומים הצפויים. אני יושב בצד וממתין, ספק דרוך ספק 'מנקר'. לפתע נכנס ההוא עם הדרגות. "כאן אתם רואים את הציר הזה... על ידו נזרקו אבנים. כאן נזרק בשבוע שעבר ברזל זווית. כאן יש סכנה להתפרעויות ספוראדיות של שבאב...", ואני מקשיב לתיאור המזוויע של "האיום האסטרטגי": תלייני דגלים, זורקי אבנים, משליכי ברזלי זווית, יורי רוגטקות ובקט"בים. אכן מפחיד.
טוב, זאת איננה בית-לחם שלפני פרוץ השלום, זו עזה שסמוך מאוד לפרוץ השלום. סוף שנות השמונים, סמוך לדעיכת האינתיפאדה הראשונה. קצת לפני הדיבורים הבלתי חוקיים באוסלו. ואז, מעיר אותנו קולו הרועם של הקצין: "ועכשיו אני רוצה שתשימו לב היטב. זה אחמד..." - אומר הקצין בקולו הרציני כשהוא פורס אגב דבריו כרזה גדולה, "הוא המבוקש מספר אחד בכל עזה. אנחנו יודעים שהוא מסוכן מאוד, ואנחנו יודעים שיש לו אקדח, ובו מספר כדורים, איננו בטוחים כמה, ושהוא לא יהסס להשתמש בו".
באולם שוררת דממה. מדינת ישראל וחיילי גדוד 12 של גולני נתונים בחִיל ורעדה לנוכח האיום האסטרטגי: מבוקש מספר אחד, עם אקדח טעון בכמה כדורים, והשוֹס: הוא לא יהסס להשתמש בו.
הגענו לבניין המשטרה שבלב העיר. אני שם עלי אפוד ואנחנו לפני סיור. יום שישי בבוקר. סיור קצר. מעין הפגנת נוכחות לפני שרוב הפלוגה תצא הביתה. אני אמור להישאר שבת. חברים, אחים, יוצאים הביתה. "תקנו לי סיגריות נלסון, ותביאו לי כמה דברים מההורים", אני מבקש. "אין בעיה", עונים החופשיים ועולים על הנ"נ לכיוון החופש המשתרע באופק הנשקף מעבר לעזה.
כולם הלכו. אני יושב עם נהג הפלוגה ועם הטבח, מקלפים תפוחי אדמה במטבח, כשלפתע אני מתבקש להגיע למשרד המ"פ. אז, לפני פרוץ השלום, עוד לא היו טלפונים ניידים לאזרחים, ובוודאי שלא לחיילים. אבל אם הרשו לי להשתמש במכשיר הקדוש, הרי זו בטח הודעה חשובה: "אלון?", "כן", אני עונה. "אחי, זה אני. תשמע דיברתי עם אמא שלך. היא אמרה שאבא שלך חטף התקף לב ושהוא נמצא בבית החולים הדסה עין-כרם". שתקתי. איך לעזאזל אני יכול לצאת מכאן עכשיו?
המ"מ שלי, יפתח, רואה את פני הנפולות. "מה קורה דהן?" הוא שואל. "אבא שלי בבית חולים", אני עונה. "עלה על א', אתה יוצא הביתה". צחצוח מהיר ורשלני, מדי א' מרופטים. בלי דרגות. בלי סמלים. סוודר מתחת לחולצה. בגולני, רק הג'ובניקים הולכים עם סמלים ודרגות, וסוודר מעל לחולצה. יוצא מהש"ג ועוצר טרמפים. בעזה שבסמוך לשלום עוד יכול היה חייל קרבי במדי גולני לתפוס טרמפ כדי לראות את אביו החולה.
עוצר לי ג'יפ צבאי ומוציא אותי מעזה אל עבר מה שהיה עד לפני דקה אופק התקוות ומה שהפך במהרה לאופק הדאגות. נוסע לראות את אבי בבית החולים הדסה עין-כרם.
תמונה שלישית אני זרוק באמצע שדה מוקשים ברמת הגולן, עם נ"נ מפורק וגב שבור. פציעה קשה. פינוי במסוק לרמב"ם. קצין בא להודיע להורי. הם באים מיד לבקר. ערב חג הסוכות. "הוא לא יוכל ללכת", אומר הרופא לאבי. פניו מתמלאות צער ואימה. אמי בוכה.
אני בשיקום בתל-השומר, רואה טלוויזיה. התחושה היא שבבחירות הבאות רבין ינצח, רבין ינווט, רבין יקבע את השרים ורבין יעשה שלום ויגאל אותנו מכל ייסורינו. רבין המשיח יתקן את הכלכלה, יחדש את הצמיחה, ירפא חולים ויילך על מים, יביא שלום של אמיצים ויפתח את שערי התקווה לכולנו.
תמונה רביעית רבין נבחר. מאחורי הקלעים יש הסכם מן המוכן. ערפאת מגיע עם חייליו. הפגנות של "מתנגדי השלום", נגד ה"התחמשות למען השלום". "אל תתנו להם רובים" - זועקים השלטים, אך איש אינו מקשיב ל"קיצוניים". אוסלו נולד בשעה טובה ומוצלחת, ומרגע לידתו אנו מתחילים לקבור את מתינו. אוטובוסים מתפוצצים, איבריהם השסועים של "קורבנות שלום", ילדים קטנים על הוריהם, אזרחים תמימים, ממלאים את השפכטלים של מתנדבי זק"א. ריח של אש, פיח ותמרות עשן. "אין פיתרון צבאי לבעיה", אומרים מומחים וביטחוניסטים.
רבין, מר ביטחון, מדבר על רָשות ללא חוק שתילחם בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם" - תחילתה של השחתה מוסרית הרואה ברכה בקיומה של ישות עבריינית, נטולת חוק וסדר. הפיגועים הופכים שגרה: יריות נשק ברחובות הערים ומחבלים מתאבדים, אוטובוסים מפויחים ונקרופילים תקשורתיים, הנוברים בשכול ומפיקים ממנו רייטינג, הופכים חלק בלתי נפרד מהוויית הקיום היהודי בישראל. השחיתות הפלשתינית גולשת אל תוככי הממסד הישראלי ומגדירה מחדש את הנורמות הציבוריות של פרנסי הציבור. מיליונרים ובעלי עניין הופכים שותפים מלאים בניהול ענייני המדינה והמו"מ עם רשות הטרור הפלשתינית. לראשי סינדיקט הטרור והפשע נפתחים חשבונות בבנקים ישראלים. שותפויות נרקמות ואינטרסים מסתעפים, ואנו נמצאים חנוקים מרוב "פיתוח", "קידמה", "אחווה" ו"שיתוף פעולה". מישהו צריך להסביר לציבור למה אחרי שנתַּנו כל כך הרבה יש יותר הרוגים, מדוע מחיר השלום נעשה מחיר הטרור, מדוע השלום מסוכן יותר ממלחמה?
גלישת תרבות השקר והפשע אינה פוסחת על אף ממסד. האקדמיה מולידה מתוכה את בעלי הברית הנאמנים ביותר לראשות הטרור הפלשתינית. היסטוריונים חדשים וניאו-סוציולוגים ממציאים תיאוריות חדשות על "הסכסוך". הם אלה שמחברים את הנרטיב ההיסטורי של "העם הפלשתיני", והם שכותבים בכל שפה אפשרית על הציונות כתופעה ניאו-קולוניאליסטית בעידן פוסט-קולוניאלי.
אנחנו הופכים כובשים בארץ התנ"ך, ואחר-כך הופכים בלתי לאומיים וממילא נטולי זכויות לאומיות. בית המשפט מאמץ "אקטיביזם שיפוטי": מעתה, מערכת הערכים הפוסט-ציונית היא שתאיר את חוקי מדינת ישראל אשר נחקקו בעידן הציוני שלה. כך הופך בית המשפט לגורם-עוקף-ריבון ומסכל את כל החלטות הממשלה החשובות העומדות בסתירה להשקפה הפוליטית של העומדים בראשו.
תמונה חמישית יוסי ביילין יושב על במה אחת עם שייח ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמו-פשיסטית הישראלית, כשלצדם יושב אהוד ברק. ערביי ישראל מהדקים את זיקותיהם האידיאולוגיות לאחיהם שבגדה וברצועה, והאחרונים מהדקים את זיקותיהם האידיאולוגיות לאירן, לחיזבאללה ואפילו לאל-קאעידה. "קואליצית השלום" נתפסת בעיני רבים כ"קואליצית הטרור", אבל אסור לומר זאת ברבים. חופש הביטוי פוסח על אנשי המחנה הלאומי.
יוסי ביילין טוען בשידור שלערבים תמיד היה נשק, החידוש הוא רק המוטיבציה שלהם להשתמש בו נגדנו. ואני לתומי חשבתי שהקצין הבכיר ההוא, שסיפר לנו שהמבוקש מספר אחד בעזה הוא היחיד שיש לו אקדח, ידע מה הוא מדבר.
תמונה שישית אנשי שמאל צועדים יחד עם ראשי ארגוני הטרור לעבר מחסום צה"ל, מקללים את חיילי צה"ל ומכנים אותם "נאצים". הם מתנגדים להצבת המחסום במעבר שדרכו נכנסו עשרות מחבלים כדי לבצע פיגועי טרור בישראל. שר הביטחון מודיע במהלך פגישה עם חווייר סולנה מהאיחוד האירופי, שממשלת ישראל תהיה מוכנה להסיר את המחסומים כמחווה של רצון טוב.
תמונה שביעית אני יושב בגינה ציבורית, וילדי משחקים מולי. הם מחייכים וצוחקים. מנותקים לגמרי מהצל השחור העוטף את כולנו. יום העצמאות. הדגל הכחול לבן, תוצרת סין, מתבדר ברוח הנעימה, ואני בוכה.
