בקול תרועה רמה חגגה העיתונות הישראלית את פציעתו של צדוק יחזקאלי. ידיעות אחרונות, עיתונו, דאג להיות כינור ראשון, וכולם אחריו. התקשורת הישראלית חגגה - ובעיקר, שלמחרת אירעה תקרית נוספת, שכמה עיתונאים כמעט נפצעו בה. הנה אנחנו בשדה הקרב, הנה אנחנו מדווחים בזמן אמיתי מלב המאפליה.
כיוון שעסקתי הרבה בהריגתם של עיתונאים במהלך תפקידם
1, אני מרשה לעצמי לא להצטרף למקהלת הצדקנים, ולקבוע מפורשות: בשישים-שמונים שנות המלחמה בארץ-ישראל (תלוי מי סופר ואיך) נהרגו כל כך מעט עיתונאים, עד שמהמסקנה המבוססת היא: סטטיסטית, הם לא היו בשדות הקרב, אלא במפקדות אחוריות, או בקריה בתל אביב (כשהמטכ"ל עבר אליה).
- במלחמת הקוממיות נפל המלחין צבי בן-יוסף, איש קול ישראל (אז - עדיין קול ירושלים). זה היה בקרבות בגוש-עציון, אך הוא היה שם כקצין מגויס ולא כעיתונאי.
- נתן פרלמן - גם הוא איש קול ירושלים - נפל בקרב עטרות בתחילת מלחמת הקוממיות. למיטב ידיעתי, הוא נפל כמגויס לחטיבת עציוני ולא כעיתונאי, למרות שנהג לדווח על המבצעים, שהשתתף בהם.
- שני צלמים (בריטי וצרפתי) נהרגו בצד המזרחי של תעלת סואץ במלחמת סיני.
- שלושה צלמים זרים וקצין מהצנזורה הצבאית נהרגו בעלי מונטאר (בשערי עזה) במלחמת ששת הימים.
- מפיק של הטלוויזיה הבריטית נהרג בצד המזרחי של ירושלים במלחמת ששת הימים.
- צלם של הטלוויזיה הישראלית נהרג על-ידי מטוס "פוגה", שהמריא במפגן חיל האוויר לפני כעשרים ושמונה שנה.
- רפי אונגער מקול ישראל נהרג בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים.
- כתב בריטי נהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.
- במצבה העיתונאים (ב-Newseum בוואשינגטון) מונצח עומר שאהין, איש השידורים בערבית של קול ישראל, שנרצח במזרח ירושלים בשנת 1991 (פרשייה, שלמיטב ידיעתי, טרם נפתרה).
- אילן רועה מקול ישראל נהרג בדרום לבנון בפברואר 1999.
- איציק סבן מידיעות אחרונות ברצועת עזה נפצע בספטמבר 2004.
- יובל אזולאי מהארץ נפצע בסקרו את מלחמת לבנון השנייה.
קשה להתעלם ממיעוט הנופלים מקרב העיתונאים הישראלים. עם זאת, צריך לציין, שאברהם ורד, צלם במחנה, קיבל את עיטור המופת על השתתפותו בקרבות - מפעולות התגמול בשנות החמישים ועד לפעולת התגמול בנוקיב (1962). וכמובן, רון בן-ישי, איש הטלוויזיה הישראלית, זכה בצל"ש רמטכ"ל על תפקודו (הלא-עיתונאי) בחילוץ פצועים מקרב סרפאום במלחמת יום הכיפורים. ובאותו ההקשר יש לציין את אורי דן - גם הוא אז איש במחנה - שסיקר את כל פעולות התגמול בשנות החמישים, ואחר כך המשיך, כאזרח, לסקר ענייני צבא, עד שצה"ל ביקש להפסיק את עבודתו במעריב; וגם את הצלם מיכה בר-עם - גם הוא בחלק מהזמן איש במחנה - שסיקר פעולות תגמול ומלחמות.
יוני שיינפלד, הכתב לענייני צבא בגלי צה"ל: "בדיעבד, לא היה קרב מרכזי, גדול וחשוב אחד (במלחמת לבנון השנייה) שבו נכחו כתבים צבאיים". בראיון להעין השביעית, כתב-עת אלקטרוני לתקשורת, הוא אומר, "לא היו שידורי חדשות אונליין מתוך לבנון כמו למשל במלחמה בעירק. לא היו שם כלי תקשורת שרצו קדימה עם הכוחות, גם בגלל האיסור לשדר מהשטח. זה הכריח את העיתונאים שנכנסו להתמקד בכתבות צבע ואווירה, שיש להן אומנם חשיבות גדולה, אבל את לב לבה של העשייה העיתונאית לא הצלחנו לעשות משם".
בעוד שבעירק ובאפגניסטן העיתונות האמריקנית נמצאת בשטח (ובעיקר, באמצעות כתבים מקומיים - סטרינגרים), הכתבים הישראלים אינם בשטח. בשטחים ממלאים את מקומם עובדים פלשתינים של אמצעי התקשורת הזרים (וזו מדיניות חכמה ביותר של הרשות הפלשתינית, שמונעת מצוותים ישראלים לפעול בשטחים). מי שנמצא שם - גם הכתבים הזרים וגם צוותיהם הפלשתינים - צריכים לשלם מחיר כבד על הרשות לסקר את השטחים: הם חייבים לסקר את השטח בנימה חיובית לפלשתינים.
לא צריך להגיע לרמה של שארל אנדרלין וטלאל אבו-טעמה מרשת הטלוויזיה הצרפתית, פראנס 2, שביימו את סיפור "הריגת" מוחמד א-דורה בצומת נצרים בשנת 2000, אך המרחקים די קצרים מטבע הדברים. ומי שחורג מהכללים - אבוי לו. שאלו את הכתב של RAI, רשת הטלוויזיה האיטלקית, שהעז לדווח על הלינץ' ברמאללה. העיתונאי נאלץ לנוס מהארץ, ושלח מאיטליה מכתב התנצלות מתרפס ליאסר ערפאת, ובו התנער מהשימוש, שעשתה ישראל, בחומר העיתונאי, ש"שכח" למסור למלוויו הפלשתינים.
