בימים האחרונים נכתבה כאן ביקורת רבה על ההלכה שנפסקה בעניינו של מר אונגרפלד. ברשימה זאת ברצוני לכתוב כיצד לדעתי יש לפרש את החוק, ולהציע פירוש הולם יותר מהפירוש שנתן לו ביהמ"ש העליון.
הפרשה בתמצית היא כדלקמן. הנאשם הפגין מול משטרת חדרה עם שלט שבו הואשם אחד משוטרי התחנה בנטילת שוחד וחיפוי על עבריינים. ביהמ"ש הרשיע אותו בעבירה על ס' 288 לחוק העונשין, שעניינו העלבת עובד ציבור. ביהמ"ש העליון אישר את הרשעתו וקבע הלכה שפוגעת בחופש הביטוי בצורה מרחיקת לכת.
וזה נוסח הסעיף - "המעליב בתנועות, במילים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חודשים.”
ביהמ"ש קבע שיש לפרש את הסעיף לפי מטרת החוק. ומהי מטרת החוק? מטרתו לדעת ביהמ"ש, להגן על שמו הטוב של עובד הציבור, ושל השירות הציבורי. לכן יש לפרש את החוק כך שכל התבטאות שמטילה דופי ביושרו של עובד הציבור היא עבירה.
לדעתי, ביהמ"ש טעה טעות קשה. אין ספק שחוק יש לפרש לפי מטרתו, אך אין לומר שמטרת החוק היא להגן על שמו הטוב של השירות הציבורי.
תוצאה זאת לא מתיישבת עם נוסח הסעיף שמדבר על עובד ציבור, ולא על השירות הציבורי כולו.
נשמת אפה של הדמוקרטיה זאת ועוד - חזקה על המחוקק שלא התכוון לפגוע בזכויות האדם מעבר לנדרש. חזקה עליו שלא התכוון להעניש אדם בגלל דברי ביקורת על השירות הציבורי. הביקורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
מטעם זה גם אין לומר שמטרת החוק היא להגן על כבודו של עובד הציבור. עובד ציבור שנפגע יכול להגיש תביעת דיבה, ואין מקום להגן על שמו הטוב באמצעות ענישה.
לדעתי, מטרת החוק היא למנוע מצב שעובד ציבור ייעלב קשות באופן שתפקודו ייפגע באופן מיידי.
כך גם לפי הדין האמריקני. בארה"ב, כדי להגביל ביטוי יש להוכיח שהביטוי גורם לסכנה ברורה ומיידית. מן הראוי לאמץ את המודל האמריקני שהולם יותר את הדמוקרטיה. ביהמ"ש אימץ את המודל האירופי שפוגע בחופש הביטוי בצורה בלתי מידתית.
לפיכך, העלבון לפי ס' 288 צריך להיות ברמה כזאת של חומרה שיגרום לסכנה ברורה ומיידית כמו התקף לב לעובד הציבור, או שיתוק אחר של תפקודו.
זהו האיזון הראוי לדעתי בין חופש הביטוי ובין האינטרס הציבורי להבטיח תפקוד תקין של השירות הציבורי.
ומן הכלל אל הפרט. הנאשם-יוסף אונגרפלד- נשא שלט מול משטרת חדרה והאשים שוטר בקבלת שוחד. לא הוכח שהשלט סיכן את השוטר או פגע בבריאותו או תפקודו באופן מיידי. לא הוכח שהשוטר נפגע באופן כלשהו מהשלט מלבד פגיעה ברגשותיו או בתדמיתו, שהיא לגיטימית ומהווה את מחיר הדמוקרטיה. במצב זה שומה היה על ביהמ"ש לזכות את הנאשם.
