צפיה בכל מהדורות החדשות בתוכניות העוסקות באומללותם של ההורים בפרוץ החופש הגדול לחייהם, מעלה תחושה עמוקה של אי נוחות המתובלת בקורטוה של בוז. קשה להשתחרר מן הרושם כי הילדים מהווים מטלה ועומס "בלתי הוגן" על חייהם של האומללים, לשיטתם של ההורים כוונתנו, אשר נאלצים, ממש נאנסים לשעשע את ילדיהם "הדפקטיבים" על-מנת שחס וחלילה לא יחושו משועממים ובטלים ממעש. ברי כי ההורים נמצאים בפאניקה מהמחשבה שיאלצו לשהות במחיצת הילדים בעוד אינם יודעים כיצד ואינם מעוניינים לתרום מעצמם בעבור ילדיהם. כך בריכות השחיה, הקניונים, הצגות הילדים לילדים בטעם-אמנים-עמומים ובעיקר בעבור הורים עצלים, חסרי היכולת להתמודד עם ילדיהם, מהווים את התחליף להורות נאותה.
הצפיה ב"תוכניות החופש הגדול" מעלה הרהור משונה, האם אומנם הם ואנחנו חיים באותו הסרט? האם אנו לא היינו ילדים? האם לנו לא היו (וברוך השם יש) ילדים? ובאם כך מדוע זה לא עברנו ולא חווינו מעולם את "הסבל" הבלתי נשלט, "הכבד מנשוא", בגידול ילדים העובר על ההורים בני דור המאה העשרים ואחת?
המסקנה המתבקשת מכל זאת כי לא הילדים הם שהשתנו; ההורים הם שסטו מדרך אבות אשר גרסה חינוך רציונלי, אוהב ומגונן לילדיהם, דהיינו אלו אנו ובני דורנו אשר הולך ועובר מן העולם ואפשר כי נאלץ להוסיף כאן ובלי קורטוב של אנוכיות "וחבל שכך".
קשה להשתחרר מההכרה כי אלו הטוענים כנגד דור ה"מתיוונים" הנהנתנים אשר גדל במדינתנו משך שני העשורים האחרונים אינם טועים. הלכה ולמעשה גידלנו דור נהנתן, אובד דרך, מבולבל, עמום אדי הסמים, תועה ומטעה, אשר הוריו ילודי שנות הששים והשבעים למאה הקודמת נטשו את דרך היהדות אך לא השכילו מעולם למצוא חלופה הולמת, עקב המסקנה המתבקשת כי אין חלופה טובה הימנה בנמצא.
מירב עניינם של דור ההורים של דור צעירינו דהיום הוא בעצמם, רווחתם והישגיהם מנקרי העיניים המתחרים בשכניהם. ילדיהם מהווים אך תפאורה מחייבת אך לא ממש רצויה לחייהם וברי הוא כי כתוצאה, מהווים לכן נטל ומעמסה מיותרת עליהם. די כי נחזה בהפיכתם של הילדים בידי אמהות משמורניות לנשק סחיטת כספים כנגד בעלים לשעבר על-מנת להבין כי הילדים מהווים אך חפצים נושאי רווח אפשרי בעיני רבים מדור ההורים דהיום.
דור ההורים בישראל כיום מחליף הוצאה כספית לשעשועי ילדיהם באהבת אם ואב אמיתיים. דומה כי ההורים אינם מסוגלים לשבת עם ספר או חוברת ציורים לימודית ולהעביר שעות איכות עם ילדיהם. שעשועי העולם החיצון מחליפים את מטלת ההורות.
המנטרה האווילית "הילד מבקש" או "הילד רוצה" משמשת כתרוץ נוח להורים להתכחש למחויבותם ההורית. מה יש? מה קרה? הילד רוצה, אז מה? האין תפקיד ההורה האולטימטיבי הוא לקבוע קווי מותר ואסור בחינוכו של ילדם לעתיד כהכנתו לאותו עתיד? ילד שאינו למד קווים אדומים ישובט להיות עוד מושחת אולמרטי שאינו יודע קווים אדומים מהם. עובדתית, המושחת הסדרתי אולמרט לא היה צמח בר הגדל פרא בנוף הישראלי, קיימים מאות אלפים כמוהו המעריצים "הישגיו" המושחתים אך הריווחיים. וכי צריכים אנו להוכחה טובה יותר ממאות אלפי מצביעי קדימה אשר גדלו וגודלו באותה תרבות הורית קלוקלת כפי זו שהעלתה את המושחת הסידרתי האולטימטיבי בראש הממשלה?
ילדינו, אנו בני דורות שנות הארבעים והחמישים למאה הקודמת, לא ידעו הבלי העולם דהיום. השעשוע האולטימטיבי לימי החופש הגדול עבורם הייתה נסיעה בסופו של שבוע, לכל היותר, לשפת הים הסמוכה וקנית שלגון ("קרטיב") לילד המשתוקק. שאר הימים (ימי עבודה כמובן) "בוזבזו" בשהיה בתורנות עם הילדים, העשרתם במשחקי הגיון, לימודם שפות מחשב בסיסיות, יצירת ציורים חינוכיים ושאר ירקות. האם גדלו לנו ילדים דפקטיבים עקב כך? לא מניה ולא מקצתה - נהפוך הוא, גדלו לנו פרחים אמיתיים. או שמא הילדים דהיום נושאים את חותם ההיכר של הוריהם העצלנים, הנהנתנים והאנוכיים ומשכך, גדלים להיות בוגרים נהנתנים ואנוכיים, חסרי הבנת המותר והאסור בחיי חברה מתוקנת, כפי שגודלו הם ובכך ידרדרו אף יותר את הדורות הבאים לתהומות הנהנתנות והשחיתות הקלוקלת?
הרושם הינו ברור כי יותר משמעוניינים הורים רבים להוליד ולגדל כיאות ילדים, עושים זאת הללו כתשובה ללחצים חברתיים ואפשר גם אופנתיים מקודמי תקשורת דו-פרצופית. הרי ברי הוא כיום כי ילדים הנולדים למשפחה עם הורה אחד, בדרך כלל "משפחה נעדרת אב", אינם באים להטיב עם ילד עלום שעדיין לא נולד אלא באים למלא רצון אנוכי ואופנתי בלבד של האם. העובדה הידועה והמוכחת זה מכבר כי ילד ל'משפחה נעדרת אב' גדל לחסך נפשי ולהשגיות מופחתת לעומת ילדי משפחות נורמליות, אינה מטרידה כהוא זה את האם הבודדה העתידית. וכי מהי טובת הילוד והילד העתידי לעומת טובתה היא, לגישתה.
מתגנבת המחשבה ללב כי לא כל זוג נשוי חייב ואפשר וזכאי להוליד ולגדל ילדים. נראה כי ההכרה במחויבות העצומה בגידול וחינוך ילדים המוטלת על ההורים אינה מחלחלת מספיק בלב זוגות רבים בינינו. ברי הוא כי החינוך הדתי האמוני והחרדי לילדי ישראל עולה מונים רבים באיכותו ומחויבותו לטובת הילד על החינוך "המתיוון" החילוני. וכך, קיימות שתי אפשרויות: עלינו ללמוד ולקחת דוגמה מדרך החינוך הדתית ולאמצה יחדיו עם דרך החינוך החילונית, או לוותר על הבאת ילדים לעולם על-מנת שלא לאמללם עוד יותר.
אהה, כמעט שכחנו. "ילדינו הינם נושאי תקותנו לעתיד טוב יותר על פנינו"... האומנם כך?
הערה:
1 . לא כל ההורים החילונים מתאימים למתואר לעיל. ישנן משפחות חילוניות רבות המגדלות ומחנכות ילדיהן כיאות. מאידך אין באמור להמעיט מחומרת המתואר במאמר דעה זה התואם והמשותף למירב ההורים וילדיהם בני דור המאה העשרים ואחת.
2 . אין האמור במאמר מכוון להורי ילדים מאומצים אשר רצונותיהם בילדים משתלבים באופן ראוי בהענקת בית חם לילדים יתומים אשר אפשר ונידונים היו לחיי אומללות ללא אימוצם.