הדעה המקובלת היא, שבנימין גיבלי לקח עמו אתמול לקברו את המפתח לסערה הפוליטית והביטחונית הגדולה ביותר שידעה ישראל: מי נתן את ההוראה? דהיינו: מי הורה ב-1954 להפעיל את רשת החבלה החובבנית של ישראל במצרים - גיבלי, שהיה אז ראש אמ"ן, או שמא פנחס לבון, שהיה אז שר הביטחון.
הרעיון מאחורי הפעלת הרשת היה, שלישראל יש אינטרס עליון בהמשך שליטתה של בריטניה במצרים. לשם כך, הוחלט לבצע פעולות טירור דווקא באתרים בריטיים ואמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, כדי ליצור את הרושם שמדובר במחבלים מצרים - ולשכנע את הבריטים שהם חייבים להמשיך להגן בעצמם על תעלת סואץ. המחשבה האווילית היתה, שכמה פעולות נקודתיות יביאו לשינוי באסטרטגיה של מעצמה פושטת רגל, אשר התפרקה מנכסיה בכל רחבי העולם.
במה שנודע כ"עסק הביש", שילמו בחייהם שני יהודים מצרים וסוכן ישראלי, ו-11 נוספים נדונו ל-14 שנות גיהנום בכלא המצרי. לבון נאלץ להתפטר מתפקידו כשר הביטחון (הנה השוואה מצמררת: גם הוא עמד בראש ההסתדרות לפני שהתמנה לתפקיד וגם הוא היה חף מכל ידע ביטחוני) והקריירה של גיבלי הגיעה לקיצה. מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-60, הפך העסק הביש לפרשת לבון, כאשר דוד בן-גוריון דרש לחקור את הפרשה עד תום - ובכך חתם את גורלו הפוליטי.
במשך שנים דשו חוקרים בשאלה "מי נתן את ההוראה". תחילה היו אלו חוקרים משפטיים, אשר התקשו מאוד להגיע למסקנה מוצקה, בשל גודש של זיופי מסמכים ועדויות שקר שסבבו את הפרשה. לאחר מכן עסקו בנושא עיתונאים והיסטוריונים, וכאמור האצבע הופנתה תמיד או לעבר לבון או לעבר גיבלי.
אלא שיש עוד אפשרות. ב-1995, כאשר פרש מאיר שמגר מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון, ראיינתי אותו. בסוף הראיון שאלתי אותו מי לדעתו נתן את ההוראה. בתפקידו כפרקליט הצבאי הראשי, חקר שמגר את הפרשה בשנות ה-60 והוא האדם האובייקטיבי האחרון שעודנו איתנו (עד 120).
תשובתו של שמגר הייתה מדהימה: "אני לא חושב שהייתה הוראה. אני חושב שאברי אלעד הפעיל את החוליה בהוראת מפעיליו המצרים, כדי שניתן יהיה ללכוד אותה".
טיפוס מפוקפק כאן צריך קצת רקע. אברי אלעד היה מפקד חוליית המחבלים הישראלים והיהודיים החובבנים שפעלה במצרים. הוא היה טיפוס מפוקפק, וזה בלשון המעטה: סולק מהמחלקה הגרמנית של הפלמ"ח במלחמת העולם השנייה, גנב מזון ודלק ממחסני חטיבת הראל במלחמת השחרור, עסק בהדרכת הצנחה ביחידת הצנחנים למרות שמעולם לא צנח בעצמו, גנב מקרר מיחידתו ב-1951 וסולק מצה"ל.
למרות כל אלו, הוחזר אלעד לשירות בספטמבר 1952, כחלק מתפיסה משונה ולפיה ניתן לשקם עבריינים באמצעות שירות צבאי - מתוך הנחה שככל שמעשיהם היו חמורים יותר, כך המוטיבציה שלהם תהיה גבוהה יותר. מעלליו של אלעד לא הפריעו לאמ"ן להפוך אותו לסוכן חשאי, אשר פעל תחילה בגרמניה ולאחר מכן במצרים.
במאי 1954 הוטל על אלעד להפעיל את הרשת במצרים ובקיץ 1954 בוצעו הפיגועים הכושלים שהביאו לחשיפתה. אחרי שלוש שנים הגיע לאמ"ן מידע ולפיו אלעד - שהמשיך לשרת באירופה - מקיים מגעים עם המודיעין המצרי. הוא הוחזר ארצה ונחקר, בין היתר בחשד שהסגיר את הרשת במצרים.
אלעד הועמד לדין, אך לא על חלקו ב"עסק הביש" אלא על החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב. במשפטו טען אלעד, כי הפעיל את הרשת לפי הוראתו של גיבלי ולאחר מכן גם מסר עדות שקר כדי להגן על מפקדו לשעבר. אלעד הורשע ונדון ל-12 שנות מאסר, מהן הופחתו שנתיים בערעורו.
ב-1970 שוחרר אלעד והיגר לארה"ב, שם פירסם ספר אוטוביוגרפי רצוף כזבים. הוא מת באלמוניות מוחלטת בשנת 1993, בגיל 68. כיום מקובל להניח, שהוא היה סוכן כפול והסגיר את חבריו לידי המצרים.
אך מאיר שמגר הולך הרבה יותר רחוק. לדעתו, כל הפעלתה של הרשת הייתה קונספירציה מצרית, אשר נודעה ללכוד על חם את חבריה. לכן, סבור שמגר, לא ניתנה הוראה מישראל - לא בידי גיבלי ולא בידי לבון. את ההוראה הישירה נתן אלעד, בהנחיית מפעיליו המצרים.
האם שמגר צודק? העובדה שאלעד עצמו לא נעצר בידי המצרים והקשר שקיים עימם מספר שנים לאחר עסק הביש, עשויים להוות תימוכין לגירסה זו. אבל קרוב לוודאי שאת האמת לא נדע לעולם, משום שהיא טמונה עמוק בארכיונים הסודיים של המודיעין המצרי.
