מותו של אל"מ בנימין ג'יבלי, מי שהיה ראש אמ"ן בימי "העסק הביש" של שנת 1954, מחזיר אותנו באחת לתקופה אפלה של יצרים ותככים, שאיפיינו שלוש דמויות מרכזיות בפרשה של אותם ימים - כולן הרפתקניות, דורסניות וחסרות-מעצורים באקטיביזם שלהן.
שלושת האישים, שחוללו את העסק המביש והאומלל, היו שר הביטחון דאז, פנחס לבון, שככל הנראה נתן את ההוראה לביצועו, בשיתוף מלא עם ראש אמ"ן, בנימין ג'יבלי, שמיהר לקפוץ על המציאה כמוצא שלל רב; ואבי כל חטאת, "האדם השלישי", שלא היה אלא פאול פרנק, האיש שהסתתר בארץ מאחורי השם אברהם זיידנברג (אברי אלעד), איש המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, שהפעיל את הרשת הישראלית במצרים, נמלט עם חשיפתה, וגרם במעשיו הכושלים להסגרתה לידי המצרים.
הפעלת הרשת נעשתה באורח חובבני למדי, כשעל חבריה הוטל להניח מטעני-נפץ בספריות ובמוזיאונים בקהיר ובאלכסנדריה, בניסיון לשבש בכך את היחסים בין המערב לבין משטרו של עבדול נאצר, נשיא-מצרים דאז, ןתוך תקווה שישראל תיבנה מכך. הפעולות נכשלו באיבן, והרשת נחשפה עוד לפני ביצוע הפעולות היזומות, כשבכיסו של אחד מחבריה התפוצץ מטען. חברי הרשת נאסרו, במשפט שנערך להם, הועלו שניים לגרדום ויתרם נידונו למאסרים ממושכים. במהלך המשפט אף התאבד אחד הנאשמים, רב-סרן מקס בינט (בנם של בעלי גלריה "בינט" בתל אביב), קצין-מודיעין מבריק, שלא השתייך כלל לרשת, אך נתפס יחד עם חבריה.
ניתוח דמויותיהם של שלושת האחראים, 54 שנים לאחר המעשה המביש, שגרם לקרע פוליטי חסר-תקדים בישראל, עשוי להטיל אור על הפרשה האפלה, שלא פוענחה במלואה עד עצם היום הזה. דומה ששום מחזאי לא היה מצליח לסבך יותר את העלילה משזו הסתבכה באמת במציאות.
"פרשת לבון", כפי שכונתה ההשלכה של "עסק הביש", לא הייתה אלא מלחמת-אחים, ללא שפיכות-דמים. בסך-הכל הייתה זו חוייה טראומטית מאין כמוה, של שנאה וקנאה, בגידה ואכזבה, השמצות ואינתריגות הדדיות, מכוערות ללא תקדים, בין שלוש דמויות הרפתקניות, בעלות דחף שאינו בר-כיבוש. מן הסתם הייתה זו פרשה טראגית, רצופת פרדוקסים, כששר ההיסטוריה חמד לו לצון והיתל בכל שלושת גיבוריה. בסופו של דבר הוא אף קבע שכשם שאיש מהם לא מילא את תפקידו החשוב כראוי - אף אחד מהם גם לא ימלא להבא תפקיד דומה, שאותו איווה כל כך למלא.
אחריות שילוחית "עסק הביש" הוליד את פרשת לבון, וזו הייתה נטושה בכל עוזה על עיקרון, שהוא יסוד מוסד למדינת-חוק: ממשלה איננה מוסד שיפוטי, וראש-ממשלה אינו יכול להרשיע או לזכות, להאשים או לטהר, אזרחים המאשימים זה את זה בעבירות פליליות. כל תביעותיו הנואלות של פנחס לבון מדוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, להקים ועדה משפטית, עלו מדרך הטבע בתוהו, על אחת כמה וכמה כשהמדובר היה במעשה יצרי מובהק, עם רצון להפיק ממנו רווחים פוליטיים. על עיקרון-יסוד זה הגן בן-גוריון בלהט רב, בעקשנות ובגבורה, חרף מתנגדיו הרבים, אך נאלץ לשלם על כך את מלוא המחיר עם התפטרותו-הדחתו.
בדיעבד ברור היום, מעל לכל ספק, כי בן-גוריון ניצח במלחמה הזאת ובגדול, על אף שהפסיד בקרב. מפעם לפעם התמנו בישראל שלאחר מכן ועדות-חקירה משפטיות: בחלקן הן נכשלו ובחלקן צלחו. אבל איש לא העז עוד לתבוע מראש-ממשלה כלשהו להיות שופט ושוטר גם יחד, כפי שהעז לבון לתבוע.
במבט לאחור מתחוור בעליל כי פחות מכל הייתה הפרשה כדאית למחוללה העיקרי, פנחס לבון, הנושא באחריות השילוחית המלאה שלה. כשמינה אותו בן-גוריון לתפקידו כשר ביטחון, הוא עשה זאת משום שהאמין בכל לבו כי הוא מפקיד את המושכות בידיו של אחד ממנהיגי ההמשך, איש הרעיון והמעשה המדיני, הלמדן החריף והבקי, בעל הכושר הריטורי והפולמוסי. בסופו של דבר הוא נאלץ להודות כי טעה בהערכתו, כפי שטעה בזמנו בהערכתו את סגן-אלוף אריק שרון, מפקד יחידת הצנחנים 101 האגדית, שאותו הצליח לחשוף בחושיו המחודדים כמי שאינו דובר אמת ובשל כך גם לא קידמו בצה"ל, וכשם שטעה בהערכתו את בנימין ג'יבלי, שמלבד הצל הכבד שרבץ עליו בשל חלקו בעסק הביש, הוא גם הסתבך כשופטו של סא"ל מאיר טוביאנסקי, כשגרם, במשפט-שדה, להוצאתו להורג, באשמה של ריגול ובגידה. בדיעבד הסתבר כי לא היו דברים מעולם וכי העלילה שהעליל עליו, לפיה העביר ידיעות במלחמת השחרור ללגיון הירדני, לא הייתה אלא עלילת-שווא.
תככים ויצרים במהלך הפרשה הצטייר דיוקנו של פנחס לבון כאיש מיוסר, רדוף-יצרים וחטאים, ששום דבר לא יוכל לעמוד בדרכו. לבון נתגלה כרדוף-חטא "העסק הביש", והשאלה מי נתן את ההוראה לעסק האומלל הזה לא הרפתה ממנו שנים ארוכות. רדף אותו החטא שחטא במתן ההוראה ובהתכחשות לה; רדף אות הפחד מפני חקירה מחודשת ומפני הוקעתו כשר ביטחון, האחראי לכישלונותיו והמגולל את אחריותו על הכפופים לו. לבון ידע וזכר היטב שהוא נמלט בעור שיניו מאיזמל הניתוח המשפטי של נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק אולשן, משפטן ותיק ומנוסה, שהיה אמון על חקירתן וקביעתן של עובדות שנויות במחלוקת.
בכל גלגוליה של הפרשה, משנת 1954 ועד שנת 1965, היה השופט אולשן היחיד שחקר את לבון פנים-אל-פנים, ומעולם לא השתכנע מהסבריו של לבון על התנהגותו. מסתבר שהוא גם לא היה היחיד שהתרשם כך. גם משה שרת, לימים ראש הממשלה, לא ניקה את לבון מאחריותו האישית ל"עסק הביש", גם אם לבון לא נתן את ההוראה המפורשת שיחס לו "הקצין הבכיר" ג'יבלי, ראש אגף המודיעין בצה"ל. לא בכדי כינה אותו שרת "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". בתהפוכות המחלוקת והפולמוס של הפרשה, התגלה לבון כציניקן מריר, הנסחף לחשיפה עצמית, כפייתית כמעט, שבה מתגלות כל סתירותיו ותעתועיו המוזרים בהתאכזרות של הרס עצמי.
ואילו בנימין ג'יבלי הצטייר כדמות שחורה משחור: הוא נתפס כמאחז-עיניים, כחשוד בזיוף מסמכים, ובלבד שהאחריות לא תיפול עליו; נתפס בשיבוש הליכי-חקירה ומשפט ובמתן עדויות שקר. גם הבטחתו לפרסם את גירסתו, "גירסת האמת" כדבריו, לא קויימה מעולם, וככל הנראה יש דברים בגו. אין גם לשכוח שבהנחיית ג'יבלי נשלחו למשימת הנחת מטעני הנפץ במצרים צעירים יהודים שכלל לא אומנו ולא הוכשרו למשימה הזאת.
ואחרון אחרון לא חביב: פאול פרנק, האדם השלישי, הידוע בארץ כאברי אלעד. הוא לא היה אלא סוכן כפול: האיש שהפעיל את הרשת עבור ישראל ושבגד לאחר מכן בחבריה כשהסגירם לידי המצרים. כפרס על כך הוא הצליח להעלם ולחמוק מקהיר, בעוד שלארץ הוא דיווח דיווחים כוזבים על פעולותיו במצרים, כדי לחפות בכך על בגידתו ועל אחריותו לנפילת הרשת במצרים בדרך שנפלה.
