החטא ועונשו

בהתקרב מועד הבחירות הפנימיות בקדימה ויתכן גם הבחירות הכלליות, שוב אנו נחשפים לרדידותה של התקשורת המתיימרת לייצג את דעת הציבור. יש כמובן לסייג את ההכללה, אך אם נתבונן היטב במה שמגישים לנו כלי התקשורת בימים אלה, אין מנוס מלהגיע למסקנה הטראגית כמעט: רוב החומר הוא זבל ממוחזר מבית היוצרים של אינטרסנטים המוכנים להקריב כל עניין מקצועי על מזבח הכסף או הרייטינג. עם מות המפלגות האידיאולוגיות גם התקשורת, ברובה המכריע, החליטה לזנוח את העיקר ולהתמקד בפיקנטי, במציצנות זולה ובהאדרת דמויות שהיא חפצה בהן מבלי לחשוף ולו טפח אידיאולוגי שלהן. אם זו לא מעילה בתפקיד, אין לדעת מהי, אפוא, מעילה.

התגוששות של לוחמי סומו

נתבונן במה שקורא בקדימה. ההתגוששות בין המועמדים השונים היא התגוששות של לוחמי סומו: הכוח הפיזי הוא החשוב, ובמקרה זה כוחם של שרירי הלסת והפה כדי לפלוט את הסיסמאות הנבובות של כל אחד מן המועמדים. עד כמה אזרחי ישראל התומכים בקדימה, לא בהכרח חברי המפלגה, מכירים את המצע האידיאולוגי של המועמדים? ספק רב אם באמת מכירים את תפיסת העולם של אלה הטוענים להנהיג את המדינה. כלי תקשורת אחראים היו נוברים היטב בעברם של המועמדים, חושפים את דעותיהם המדיניות, הכלכליות, החברתיות, או שואלים אותם שאלות נוקבות ביותר כדי שהציבור באמת ידע במי לבחור ביום הדין. במקום זאת, הפוזה היא החשובה, התספורת, הנשיקות עם חברי המרכז. בהנחה שכותב שורות אלה הוא בין המעטים שאין לו מושג מיהו דיכטר ומה פועלו ודעותיו, מלבד העובדה שהיה ראש שב"כ מוצלח, האם כלי התקשורת הציגו עד היום משהו שעשוי להועיל להבנת דמותו ואישיותו של המועמד? כלום. האם דעותיה ומעשיה של שרת החוץ לובנו ונותחו היטב על-ידי התקשורת? האם דעותיו ותורתו של מר מופז ועברו הצבאי קיבלו בכלי התקשורת מקום ראוי לניתוח והעמקה? התשובה היא לא. הראיה לעיוות יכולה לשמש העובדה שמאיר שטרית כמעט ואינו מופיע בהנחה, כנראה, שכלי התקשורת אינם מעוניינים בדמות זו.

זירת איגרוף

מפלגת העבודה היא זירת אגרוף. מזמן היא פסקה להיות מפלגה עם אידיאולוגיה ברורה, הן מדינית והן כלכלית - חברתית. ה"איש" החברתי ביותר במפלגה, עמיר פרץ, בחר ,ברגע שנקרתה הזדמנות לידיו, לקחת את משרד הביטחון. אין בעובדת היותו של אדם חסר עבר ביטחוני כלום כדי להכשירו להיות ראש ממשלה, אך מי שהטיף שנים למדיניות חברתית ונבחר לראשות המפלגה ככזה, היה מצופה ממנו לממש את הבטחותיו. זו דוגמה בולטת של אובדן האידיאולוגיה והתבטלות מוחלטת מפני תפקיד רם ונישא. הנסיבות הביאו את מר ברק שוב להנהגת מפלגת העבודה ולתפקיד שר הביטחון. כל מי שיש לו זמן לעיין בערימות העיתונים ובהררי המלל שנשפכו בתקופת היותו של מר ברק ראש ממשלה, אינו יכול שלא להתפעל מכושר המחזור של הנייר עליו כותבים העיתונאים. גם לגבי מועמדים אחרים ומפלגות אחרות, העבודה העיתונאית המהותית, היינו חקר שתי וערב של מעשי המנהיגים, דעותיהם, תורותיהם המדיניות והאחרות, נוגעת בקרום בלבד. אם מוכרים, הכול בסדר. הליכוד כיום הוא הלהיט. מי מבין העיתונאים זוכר את ימי נתניהו העליזים כאשר כל יום הייתה פרשה אחרת? העיתונאים מריחים שנתניהו ינצח בבחירות, מחדדים את ציפורניהם ליום שאחרי. מדוע לכתוב קודם, מדוע להעיר דובים משנתם? על פרנסה חייבים לשמור ואם נתניהו יעלה לשלטון, פרנסה לבטח תהיה.

העונש

ועתה, לאחר החטא, נעבור לעונש. כלי התקשורת הישראלים נמצאים במשבר קשה ביותר. ערוצי הטלוויזיה המסחריים מחזיקים מעמד בקושי כי כמה אפשר למכור אשליות מתוקות? הרי בסופו של דבר הציבור מתעורר. מצבם הכספי של הערוצים הללו אינו מבשר טובות. יש אלטרנטיבות לאופרות סבון המציפות את הסלון של הצופים. שום דבר אינו ממוקד אלא לעשיית כסף. תקשורת, במלוא מובן המילה, שימתינו. הערוץ הראשון על סף סגירה, ואם כך יקרה זו תהיה בכייה לדורות. העיתונות הכתובה גם היא במשבר קשה ביותר. העיתונים הפכו מזמן לאלבומים. פחות מלל, יותר תמונות, יותר צבע אדום, יותר סנסציות. הציבור מצביע ברגליים ועיתונים רבים בקושי מחזיקים מעמד כלכלי. מי שחשב שניתן למכור בידור זול שנים רבות במקום לעסוק ביעוד, טעה. המחיר ישולם על-ידי הציבור הרחב כי ללא עיתונות, ותקשורת בכלל, הדמוקרטיה נמצאת בסכנה. האינטרנט שינה מן היסוד את המצב של כלי התקשורת. שנים רבות היה לעיתונאים המקורבים מונופול על הידיעה אך גם על הדעה. היום הכול השתנה. עד הופעת העיתון או מהדורת החדשות, הציבור יכול למצוא כל מה שהוא זקוק לו בלחיצת כפתור באינטרנט. אנשים טובים וידענים מעדיפים את אתרי האינטרנט הרציניים, כולל עיתונים מקוונים, על פני העיתון המודפס. עדיין ישנם חסמים בלתי נתפסים גם בעיתונים המקוונים, אך היכולת של האזרח להגיע אליהם ולכתוב את אשר על לבו, לאין - שיעור יותר גדולה. לשם המחשה, שתי דוגמאות של עיתונים מקוונים ומדיניותם. על שיבר הדעות יושבים עורכים הקובעים מה ראוי ומה לא לפרסום. לא מזמן קיבלתי תשובה מעניינת מאחד העיתונים שמאמריי לא יפורסמו משום שהם לא תואמים את דעתו של העורך. משמעות הדבר, אם אני כותב על צבא וביטחון, אין לי שום אפשרות לפרסם את מה שנגלה מן המחקר אלא אם הממצאים תואמים את דעתו של העורך. משמעות הדבר שהעורך הוא בעל הדעה אשר קיבל הסמכה מבעל המאה כדי לסנן ולפרסם רק אם הדברים הכתובים תואמים או זהים לאלה של העורך. בעיתון מקוון אחר העורך העיר לי שמומחיותי כביכול אינה מומחיות ועד היום לא הרגיש בכך. הודעתי מיד על הפסקת פרסום מאמרים באותו עיתון והשארתי את הבמה כולה לאותו עורך שלבטח מומחה גדול מכל אחד מאלה שכותבים בעיתונו. המסקנות מן הדברים שהובאו לעיל היא שה"עונש" לא יאחר לבוא. עיתונות רדודה ובלתי מקצועית הנסמכת על חוש המסחר ולא על יעדי התקשורת במדינה דמוקרטית, סופה שתיעלם בשלב זה או אחר. ההיסטוריה העיתונאית רק של ישראל מוכיחה שעיתונים רבים נעלמו מן הבמה התקשורתית כאשר חטאו לייעודם. אין טעם להביא דוגמאות כי כל אחד יכול למצוא את המידע. לכן עיתונאים ועורכים: היזהרו במעשיכם כי לבסוף עלול חלילה להפוך להיסטוריה נוגה.