הרהורים על חופש הביטוי

לאחרונה נתן בית המשפט העליון פסק דין בעניין חופש הביטוי. בית המשפט קבע שהעלבת עובד ציבור היא עבירה פלילית גם כאשר נאמרו דברי אמת (אונגרפלד נגד מ.י). מדובר בהלכה מאוד קשה. נכתבו עליה הרבה ביקורות ולא אחזור עליהן. הפעם אני רוצה להתייחס לשאלה אחת. מתי ביטוי בכתב או בעל פה צריך להפוך לעבירה פלילית? השאלה איננה מתי הוא עבירה כיוון שבעניין הזה ישנם חוקים והדברים ידועים. השאלה מהו הדין הרצוי? לדעתי יש לאמץ את המשפט האמריקני. המשפט האמריקני סוקר בפסק הדין בעניין אונגרפלד אם כי ללא הסכמת השופטים. אני בניגוד להם עם כל הכבוד, חושב שצריך לאמץ אותו בשתי ידיים. בבסיס המשפט האמריקני עומד חופש הביטוי, שמעוגן בחוקה. בית המשפט העליון של ארה"ב קבע כי ניתן לפגוע בחופש הביטוי רק אם קיימת סכנה ברורה ומיידית לפגיעה בזכות חשובה ממנו. העלבת שוטרים ועובדי ציבור אחרים לא הוכרה כיוצרת סכנה ברורה ומיידית ולכן אין שם עבירה פלילית של העלבת עובד ציבור. המבחן הזה הוא מבחן נפלא שמשרת את הדמוקרטיה הרבה יותר טוב מהמבחן הישראלי. הכלל הגדול הוא שאין מענישים אדם בגלל מילים שאמר. מילים מטבע ברייתן אינן יכולות לפגוע. נכון שהן יכולות לפגוע ברגשות, בכבוד, באמון הציבור ובערכים נוספים, אבל אלה אינן פגיעות שמצדיקות ענישה פלילית. כדי להצדיק ענישה פלילית בגלל מילים, עליהן להיות יוצאות דופן, חריגות בחומרתן ומסוכנות. הן צריכות להיות ברמת חומרה כזאת שהן עלולות לפגוע באינטרס חשוב יותר מחופש הביטוי והזכות שנלווית אליו, הלא היא זכות הציבור לדעת. ביקורת על עובד ציבור, הוקעת מעשיו או הוקעתו כמושחת אינן מצדיקות ענישה ואין זה משנה אם הדברים שנאמרו הם אמת או לא. מי שנפגע - שיגיש תביעת דיבה. אין ספק שענישת אדם שהוקיע מעשי שחיתות מעודדת שחיתות וזוהי ללא ספק מגרעתו המרכזית של פסק הדין. אבל לדעתי גם אמירת דברים לא נכונים לא מצדיקה ענישה פלילית. המשפט הפלילי לא נועד להגן על שמו הטוב של השירות הציבורי. אין משיגים שם טוב באמצעות ענישה והפחדה. בית המשפט העליון יכול היה לפרש את החוק הפלילי לפי המודל האמריקני. ס' 288 לחוק העונשין, שלפיו הורשע הנאשם סובל פרשנות כזאת, וחבל שהדבר לא נעשה. פסק הדין מוכיח שישראל רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה אמיתית, חרף הצהרות שופטיה ומנהיגיה.