פרשת היעלמה המסתורי של הילדה היפהפיה, רוז, בת הארבע וחצי, מביתה שבנתניה, מחזירה אותנו, באחת, לפרשיות קודמות של היעלמות-ילדים, שננטשו ונזנחו על-ידי הוריהם, או שסתם נעלמו מן הבית, וגם כאלה שנחטפו בידיהן של רשתות-זנות ופדופיליה.
לפני שש שנים התלונן אלי פימשטיין במשטרה על היעלמות בתו, הודיה קדם, בת שנה ועשרה חודשים, מן הבית. אלפים התנדבו לחיפושים אחריה, וכעבור זמן קצר נתגלתה גופתה. המשטרה, שלא קנתה מלכתחילה את סיפור-גירסתו של האב, העלתה עד מהרה כי המעשה הנורא בוצע על-רקע של קרע בינו לבין אשתו הפרודה, אותה ביקש לזעזע במעשהו.
היעלמה של רוז מחזיר אותנו גם לפרשת היעלמה המסתורי של התלמידה תאיר ראדה, מקצרין, שנרצחה בידי אלמוני ברמת הגולן, כאשר כל ההאשמות שהוטחו בחשוד רומן זאדורוב לא הוכחו עד היום; וכמו גם לפרשת מדלן מקאן, בתם בת הארבע של זוג רופאים אנגלים, בעת ששהו בנופש בפורטוגל. תחילה הוחשדו ההורים עצמם בהסתרתה של הילדה, ואפילו ברציחתה, אלא שברבות הזמן זוכו מכל אשמה. לאחר מכן הועלו האשמות של טיוח מכוון מצד גורמים בפורטוגל, הקשורים לחטיפת ילדים, אך הדבר לא הוכח מעולם. בסופו של דבר לא אותרה הילדה עד היום, וגם לא נמצא שום קצה-חוט לזהות חוטפיה.
אירועים אלה, ואחרים כמותם בארץ ובעולם, מחזירים את הדיון לנושא הזנוח והמודחק של רשתות זנות-ילדים ופדופיליה, המתמחות בחטיפה או ברכישה של קטינים, ובכללם ילדים בגיל הרך, כדי לסחור בהם לצורכי מין שונים ומעוותים. צרכים אלה נעים מזנות, דרך פורנוגרפיה לשמה, ועד לרצח.
כך או אחרת: מספר הילדים הנעדרים והחטופים הולך וגדל, וממדי הבעיה המתעצמים גורמים לבהלה מובנת. הצרה נעוצה בכך שמנגד לא קיימת כלל התמודדות חברתית, פוליטית ומשטרתית ראויה. בשנתיים האחרונות החל, אמנם, האו"ם לגלות סימנים של התמודדות, אך, למרבה האירוניה, אפילו בשורותיו התגלו אותות לסחר בילדים. והרי ידועות פרשיות שבהן עורבו חיילי "כוחות השלום" של הארגון הבינלאומי, בעיקר באפריקה, בסחר בקטינים לצרכים מובהקים של זנות.
לקונה בחוק בעיה חמורה נוספת בתחום האמור היא הלקונה הרצינית הקיימת במישור אכיפת החוק, הקרימינולוגיה ומדעי הנפש, לעדויותיהם של שורדים וניצולים. טענות של בני נוער, שנפלו קורבן לרשתות של ניצול ילדים לצורכי מין, נתקלות, באורח שיגרתי, בפסילה ובחוסר-אמון. גרוע מכך: לעתים קרובות גורמת העדות להתנכלות, במסווה של "טיפול"; כלומר, היא מהווה מעין אינדיקציה למחלת-נפש או אפילו לשקרנות פתולוגית.
הסטטיסטיקה של חטיפות-ילדים ושל עבירות-מין נגדם מאששת את קיומה של בעיה פלילית וחברתית חמורה. אלא שבאורח מוזר, המידע הזה אינו מחלחל לתובנה, שאם אכן קיימים חומרים פורנוגרפיים רבים כל כך של ילדים - משמעות הדבר היא שיש הרבה שורדים, קורבנות ואנשים שאכן חוו זאת והם בעצמם מעידים על כך. אומנם, מקרים שכאלה אף פעם אינם נקיים או סטריליים, ונוח הרבה יותר לסווג את העד כמשוגע, במיוחד כאשר התיאורים הם בלתי-נסבלים ומעוררי-אימה. והעיקר: איך יכול בכלל להתבצע פשע כזה, אם לא בצורה מזעזעת?
תעשיית החטיפה, הסחר ושיווק הילדים מחלקי העולם השונים, נחשבת כיום למכניסה ביותר ומגלגלת מיליארדים - עד כדי כך שהיא מתחרה אפילו בענף הסמים. עם זאת אין כמעט בקרב בעלי המקצועות, שאמורים לטפל בבעיה האקוטית, כל דיון רציני בגורלם של כל אותם ילדים, בפרטי העבירות המתבצעות נגדם, כמו גם בדרך ביצוען בפועל. במקרים רבים קיימת מעורבות של משפחה, זו או אחרת - בין אם ב"מכירה" או ב"השכרה" של הקטין, או באמצעות שיתוף-פעולה בביצוע העבירות, כמו, למשל, צילום לצרכי פורנו. במקרים רבים אחרים יש "מעורבות עקיפה" כלשהי מצד גורמים שלטוניים, המעלימים עין, בדיוק כפי שזה קורה בענפים אחרים של הפשע המאורגן.
מעדויות של שורדות ושורדים עולה גם, במקומות מסויימים, מציאות של רשתות זנות-ילדים כתופעה משפחתית רב-דורית, או קהילתית - מעין "תת-תרבות", המתקיימת לצד הקהילה הנורמטיבית, ולעתים אפילו במשולב איתה.
ילדים רבים נחטפים לשימוש ארוך-טווח, תוך כדי אלימות ושימוש בסמים, ההופכים אותם לעבדים מושלמים, המגוננים בעצמם על המתעללים בהם. אחרים מתים עולי-ימים, משימוש-יתר בסם, מאלימות, או מסתם תאונות. רק מעטים, אם הם אכן קיימים בכלל, מצליחים להיחלץ ממלכודות המוות האלה.
פרשת היעלמה המסתורי של הילדה רוז צריכה לעורר אצל כולנו הרהורים נוגים באשר לכל האופציות הנוראיות האלה. בד-בבד מתעורר בצדם גם צורך מובן להפיק מהן את הלקחים הדרושים, מהר ככל שניתן, בטרם יהיה מאוחר מדי.
