נקמת ילד קטן לא ברא השטן. דמה של רוז רון, הילדה בת הארבע וחצי, זועק אלינו מן האדמה. לא עברה יממה מאז חשיפת הפרשה המזוויעה, והתעלומה האופפת אותה עדיין נותרה בעינה: אם, אמנם, נרצחה הילדה על-ידי הסב - היכן גופתה? ומה מידת שיתוף הפעולה איתו במעשה מצד בת-זוגו ואמה של רוז? וגם חלקה של הסבתא-רבא בפרשה לוטה, לפי שעה, בערפל.
אבל, יותר מכל, חייבת להידלק נורה אדומה לנוכח הסברה הרווחת באשר למניע הרצח. על-פי אותה סברה, הפריעה רוז לחייהם המשותפים של שני בני הזוג המוזרים, ובשל כך גם ביקשו להיפטר ממנה, כשבסופו של דבר סולקה רוז, לפי אותה סברה, מן העולם.
אם אומנם אלה הם פני הדברים, יש לתמוה על המעורבות המועטה מצד שירות העבודה הסוציאלית, כמו גם של המועצה לשלום הילד, שלא היו בדיוק בסוד העניין. האמת ניתנת להיאמר כי ידיהם של אלה כבולות לא מעט מכוח החוק. אבל, בהתחשב במקרה החריג הזה, ניתן היה, בכל זאת, לצפות למעורבות-יתר מצדם, על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדה, שנגזר עליה, כמה נורא, להיות מנודה זמן רב כל כך מן העולם, עם תחושה של חסר אמהי ואבהי, הגם שפורמלית, היא היתה, אמנם, תחת חסותם. ישמור אלוהים על ילדה אומללה שכזו מידיהם של הורים חסרי רגשות ואכזריים שכאלה.
המועצה לשלום הילד, שלא הייתה מודעת לפרשת ההיעלמות האומללה, הובאה בסוד העניין בזכותה של הסבתא-רבתא, שדיווחה לה על היעלמות הנינה. רק אז החלו הדברים לזוז, כשזו פנתה ללשכת הרווחה בעיריית נתניה, ורק בעקבות הפנייה הועבר הדיווח למשטרה, שהתגייסה מיד לפעולה, אף כי, בכורח המציאות, מאוחר מדי.
ענישה הולמת
בראש המועצה לשלום הילד עומד אדם מופלא: ד"ר יצחק קדמן, חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית. האמת ניתנת להיאמר כי במסגרת תפקידו, עושה ד"ר קדמן כל שלאל ידו למניעת פגיעה בילדים וניצולם לרעה בידי מבוגרים. הוא עושה זאת בתוקף תקנון המועצה, הקובע מפורשות כי תפקידה לפעול כסניגורם של כל הילדים בישראל, במיוחד של אלה ששלומם ורווחתם נתונים ברמת-סיכון גבוהה.
אבל ידיו של ד"ר קדמן כבולות מכוח החוק, כמו גם ידיו של השירות הסוציאלי, המוצא עצמו, לא אחת, דחוק בקרן-זווית, ללא התייחסות רצינית אליו וללא השפעה מכרעת מצדו על הרשויות המבצעות. חמורה לא פחות העובדה שאין תיאום בין הגופים השונים, ויד ימין כלל אינה מודעת למה שיד שמאל עושה. מלבד זאת, גם אין רישום של פרטים חיוניים, כמו, למשל, אלה של הילדה רוז, שלא הייתה קיימת כלל מבחינת הרשויות המוסמכות.
אבל, מעל לכל, אין, למרבה הזוועה, ענישה הולמת בבתי המשפט למתעללים בילדים. על עבריינים, מסוגו של הסבא החשוד, לא הוטלו בעבר עונשים מקסימליים, וחמור מכך: החוק הנוהג בארץ אינו מאפשר כלל הטלת עונש מרתיע, כמו עונש-מוות, או, לחילופין, מאסר-עולם עם עבודת-פרך. והרי זהו, בסך-הכל, עונש המתבקש, מדרך הטבע, במקרה נורא כמו סילוקה של רוז רון הקטנה מן העולם.
הגיעה השעה, שעת האפס ממש, שכנסת ישראל תתכנס, כדי לחוקק, ללא שהות אפילו של רגע, חוק חדש שישים, סוף סוף, קץ להפקרות החוקית הפושה אצלנו והסובלת מלקונות כה רבות. רק עונש-מוות, או מאסר-עולם עם עבודת-פרך, יגרום לפושע מועד שכזה לחשוב פעמיים, בטרם יבצע את זממו. אחרי ככלות הכל, אין דבר נורא יותר בעולם מאשר פגיעה בילד חסר-אונים.
