לאזרח הקטן והבלתי מעורב היו כל הסיבות לשכוח בתקופה האחרונה את גלעד שליט - האולימפיאדה, המלחמה בקווקז, אפילו תקציב המדינה. עבור האנשים שמתיימרים להנהיג את המדינה, אף אחד מהתירוצים הללו לא אמור לתפוס. לאלה וגם לאלה מהווה יום ההולדת השלישי שלו בידי הכנופיה שחטפה אותו תזכורת מרה.
רק בתחילת החודש אמרו לנו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, כל אחד בהזדמנות אחרת, שיש "לעשות הכול לשחרור גלעד שליט". בהקשר שלאחר שחרור המחבלים בעסקה עם החיזבאללה, התפרשה האמירה הזו כהבטחה לשחרר כמה מחבלים שיידרשו בתמורה. אלא שאמירה כזו, במשמעות כזו, רק הגבירה את התיאבון של החמאס, ורשימת הדרישות שלו גדלה עד מעבר לבלתי אפשרי. כתוצאה מכך, באופן פרדוקסאלי, גרמה האמירה דווקא להקטנת הסיכויים לשחרור גלעד שליט בעסקה.
האם מישהו מהדוברים המיוחצנים הללו באמת התכוון שייעשה הכול? האם מישהו מהם העלה על דעתו שיש לעשות הכול, גם אם אין דרך ריאלית להביא לשחרורו בעסקה? כי כדי לעשות את הכול, לא מספיק לדבר. צריך לעשות.
אין גבול למה שאפשר לעשות לעשות הכול, זה לעצור את שחרור המחבלים שהיו צריכים להשתחרר, ואף להחזיר לכלא מאות מחבלים ששוחררו טרם זמנם בעבר, כדי שיהיה את מי לשחרר בעסקה.
לעשות הכול, זה לנצל כל הזדמנות ליצירת דעת קהל שתפעיל לחץ ציבורי דווקא על הצד שמחזיק בו. למשל, להפיץ כרוזים על ספינת שטי השמאל (או שמא שוטי השמאל) שהגיעה לעזה, עם תמונה של גלעד שליט, וקריאה להסרת המצור האמיתי - זה המונע ביקורים של הצלב האדום אצלו.
לעשות הכול, זה לעצור את ביקורי המשפחות אצל אסירים מהחמאס עד לשחרורו של גלעד.
לעשות הכול, זה, אם צריך, לסגור הגבולות לכניסת מבקרים, למנוע כניסת סחורות לא חיוניות, להפסיק יציאת פלשתינים לטיפולים רפואיים בישראל, חשמל ומים במשורה, אספקת דלק רק מסוגים שמשמשים גנראטורים (לא בנזין), אין החלפת כספים, אין מלט וחומרי בנייה, ניתוק קווי התקשורת, תקיפות אוויריות, חיסול בכירי טרור או חטיפתם. יש הרבה אופציות, צריך רק לחשוב מה יפעיל את הלחץ היעיל.
לעשות הכול, פירושו לדחות את העסקה להחזרת גופות מלבנון, כדי לא להעמיד בסכנה את שחרורו של החטוף החי. לא רק מבחינת העלאת המשא-ומתן על שרטון. הלא מישהו ממטורפי הכנופיות המחזיקות בגלעד עוד עלול חלילה לחפוץ לשחזר את השמחה לאיד של החיזבאללה על-ידי כך שיהפוך גם את גלעד ברגע האחרון לגופה. בדרך ניהול המשא-ומתן הרופסת של נציגינו הרי לא מתעקשים לדעת בוודאות מה אנו מקבלים בתמורה.
לעשות הכול, פירושו אף ליזום פעולה צבאית לחילוצו גם במחיר סיכון מחושב של חיי אדם. אם אפשר להוציא לפועל פעולה כזו תוך כמה ימים באנטבה, אין אפשרות לעשות זאת בתוך כמה שנים בעזה?
כשמתכוונים באמת לעשות את הכול, אין גבול למה שאפשר לעשות. צריך רק לחשוב בצורה יצירתית, ולפעול בנחישות. אבל למי יש כוח לעשות את הכול, כשצריך להתכונן לפריימריז בקדימה, לסחור בנדל"ן או למצוא תעסוקה חדשה לאשת שר הביטחון?
