הסניגורית רויטל סויד המגנה על הנאשמים בפרשת הילדה רוז, מעלה מחדש את הדילמה שבין צו המצפון האישי לבין מצוות הנורמה המקצועית. בין המחויבות האתית להגן על הלקוח לבין אחריות מוסרית להגן על הצדק.
המצב וההתלבטות של הגנה על נאשם שרצח את שאר בשרו אינם טעונים בהבהרה תיאורטית מיוחדת. כל אדם זכאי לקבל עזרה משפטית מהמדינה מבלי שנשפוט מה נכון ומה לא. אולם השאלה הנוקבת היא האם הכללים האתיים של הגנה על נאשמים בפלילים אינה סותרת לפעמים ערכים מוסריים של צדק חברתי.
צפינו לא מזמן בתקשורת כיצד עורך הדין משה מרוז מתדרך את רוצחה של עורכת הדין ענת פלינר מה לומר לתיקשורת. הציבור עצמו חש במבוכה כיצד ההורים של אותו נער זחוח החלו לדווח על קולות מוזרים שאמרו לו לרצוח. במבוכה, כי הרושם שנוצר הוא של קולות של יועצים יותר מאשר קולות של חייזרים.
שמענו את עורכת דין רויטל סוויד מדווחת בשידור שהלקוח שלה הוא בעצם קורבן, כי על-פי עדותו הוא רצח בשוגג את נכדתו. הטיעון שלה הוביל לסוגיית הקונפליקט. עו"ד סוויד ענתה בשפה רפה שלהגן על הלקוח הוא חלק מחובתה המיקצועית או כפי שמתבטאים ה"פליליסטיים" זהו טבע הדברים" או "זוהי מהות עבודתנו".
להגן על הלקוחות האם כחלק מראיית התפקיד מותר לנפק הסברים כדי להגיע לזיכוי הנאשם או הפחתה בעונשו כמעט בכל מחיר? השאלה הזו מטרידה, כי עושה רושם שעל-פי הנורמות המובלעות של הקהילה המשפטית בהגנה על נאשם בפלילים, מותר לעורך הדין גם לנסות ולהציג תמונה מסולפת של העובדות.
הנורמות האלו, גם מחלחלות אל האתיקה של מקצועות טיפוליים הנדרשים ל"הגן" על הלקוחות שלהם כדי לזכות אותם מאחריות פלילית או להפחית בעונשם מחמת מצבם הנפשי.
מדוע רלוונטית כאן האנלוגיה למומחים בתחום בריאות הנפש? מכיוון שגם מומחים בתחום בריאות הנפש הנשכרים על-ידי עורכי הדין מרגישים במודע או שלא במודע חובה ל"ספק את הסחורה". בהשוואה לעורכי הדין הם בסיכון עוד יותר גבוה להטות את הנתונים במטרה לשחרר את הנאשם מאחריות פלילית. מן המפורסמות היא שבמיוחד בתחום הנפשי האמת איננה אבסולוטית ומצויה בעין המתבונן. רבים מאנשי המיקצוע בתחום בריאות הנפש מתפתים תמורת שכר לתרגם מפירי חוקים ונורמות חברתיות לקורבנות של מחלות נפש. פסיכיאטרים בכלל, נוטים לזהות גילויים פתולוגיים כמעט בכל תחומי החיים והתיפקוד האנושיים. כאן צריך לטעמי לעשות אבחנה. כאשר מומחים בבריאות הנפש מגנים בלהט מתוך אמונה אוונגלית במודל הרפואי זה לגיטימי בעיני מבחינה מוסרית. אבל, כאשר הם מבקשים לכבד את המחוייבות כלפי הלקוח שנשכר ע"י הנאשם הם בעיני חלאה.
מכיוון שההכרעה המוסרית מושפעת בסופו של דבר, ממצפונו של הפרט ומן ההקשר החברתי שבו הוא פועל. לטעמי צריך שיהיה מסר חד-משמעי: כל התורם ביודעין להטיית הנתונים לצורך זיכוי נאשם ברצח הוא אדם מושחת מבחינה מוסרית.
