אחד הקורסים שלמדתי באוניברסיטה היה תולדות עם ישראל בימי בית ראשון. המרצה, פרופסור מוביל בתחומו שמפאת כבודו לא אזכיר את שמו, תמך מאוד בתיאוריה ידועה של מבקרי המקרא, ולפיה ספר התורה שנמצא בבית המקדש בימי יאשיהו היה בעצם ספר דברים. לפי תיאוריה זו, ספר דברים לא נכתב בידי משה ערב כניסת בני ישראל לארץ, אלא זויף מאות שנים מאוחר יותר, על-מנת לחזק את מעמדם של בית דוד כבית המלוכה ושל ירושלים כעיר הבירה. הראיה המרכזית של בעלי התיאוריה היא, שכל נושא "המקום אשר יבחר ה'" - בו ייבנה בית המקדש - מופיע רק בספר דברים (ולראשונה בפרשת השבוע, פרשת "ראה") ולא באף אחד מהחומשים הקודמים, וזאת למרות חשיבותו הרַבה.
זו כשלעצמה ראיה עלובה. תפתחו למשל את חוק העונשין שלנו. רצח הוא סעיף 300. לא הסעיף הראשון, לא השני ואפילו לא ה-100. האם זה אומר שאין זו עבירה חמורה? ודאי שלא. למחוקק יש סדר משלו ומקומו של הרצח הגיע רק בסעיף 300. הרי איש לא יטען שמיקומו של סעיף בחוק הוא זה המגדיר את חשיבותו. ובדומה לכך: התורה לא מצאה לנכון להזכיר את מקום המקדש לפני שהנושא הפך לאקטואלי - ערב הכניסה לארץ.
מעבר לכך, הטענה כולה מגוחכת ונסתרה מיניה וביה. שמישהו יראה לי היכן בספר דברים נזכרת ירושלים או יש אפילו רמז לירושלים. אבל אחסוך לכם את הטירחה: אין שום אזכור ואין שום רמז. כנ"ל לגבי בית דוד או בכלל שבט יהודה. כל מה שכתוב הוא, שבני ישראל יוכלו לקבל עליהם למלך את מי שה' יבחר בו, בתנאי שיהיה יהודי. אז מי מזייף ספר על-מנת לחזק את מעמדם של בית המלוכה ועיר הבירה, ובכלל אינו מזכיר אותם באותו זיוף?!
נעזוב אם כך את מבקרי המקרא ונתמקד בשאלה מדוע באמת לא נזכרת ירושלים בתורה כמקום אשר יבחר ה'. בית המקדש מרכזי ביותר בחיי העם היהודי, מועד חורבנו הוא יום אבל מזה קרוב ל-2,000 שנה והתפילה לבניינו לא פסקה אפילו ליום אחד. מדוע התורה מותירה את מיקומו בערפל?
הרמב"ם נתן לכך שלוש תשובות, בספרו "מורה נבוכים". ואף על-פי שחלפו קרוב ל-900 שנה מאז נכתבו הדברים, הם אקטואליים כאילו נכתבו היום, ובמיוחד - הראשונה שבין התשובות. וכך הוא כותב (חלק שלישי, פרק מ"ה; תרגומו של ר' שמואל אבן תיבון):
"ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר 'אל המקום אשר יבחר ה' וגו' - יש בו אצלי שלוש חוכמות. האחת מהן: שלא יחזיקו בו האומות ויילחמו עליו מלחמה חזקה, בשיידעו שזה המקום מן הארץ, הוא תכלית התורה. והשנית: שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו ככל יכולתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם: שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה".
הסברו הראשון של הרמב"ם הוא, שאם יידעו אומות העולם היכן מקום המקדש, הם ירצו אותו לעצמן. אנו רואים במו עינינו עד כמה הדברים נכונים. עובדה שהמוסלמים אינם נותנים לאף יהודי להתקרב להר הבית והווקף למעשה הפך את המתחם לשטח אוטונומי בו הוא עושה כרצונו. נכון שרפיסותה של ישראל מאז מלחמת ששת הימים מאפשרת זאת, אך עובדה היא שמקום בית המקדש הוא לחלוטין מחוץ לתחום לכל יהודי באשר הוא - ולא רק משום שדיני הטומאה מונעים מאיתנו להיכנס להר.
הסיבה השנייה זכתה גם היא לאישוש היסטורי והרמב"ם מן הסתם ידע זאת. לאורך הדורות נעשו ניסיונות לחלל את הר הבית ולהוציאו מכלל שימוש פולחני. פעם היו אלו הרומאים, שביקשו להפוך את ירושלים לעיר רומית ושמה איליה קפיטולינה; פעם היו אלו המוסלמים, אשר כיסו את הכותל המערבי באשפה עד שכלל לא ניתן היה למוצאו (מכאן השם "שער האשפות" לפתח בחומה הסמוך לכותל).
גם ההסבר השלישי מסתמך על הניסיון, כפי שמציין הרמב"ם עצמו. כאשר קבעה התורה שאהרון ובניו יהיו הכהנים, נעשו ניסיונות לערער על קביעה זו. כך למשל קרח במרידתו, או המלך עוזיהו שנכנס לבית המקדש וביקש להקטיר קטורת למרות שעבודה זו מסורה בלעדית לכהנים. אם מקומו של המקדש היה נמסר מראש, היו מתחילות מריבות בין השבטים על השליטה בו - אם מתוך שאיפה אמיתית להיות בעלי המקום המקודש ביותר, אם משיקולי יוקרה ואולי אפילו משיקולים מסחריים. דחיית חשיפת המקום למועד מאוחר ככל האפשר, צימצמה את חלון הזמן בו ייתכנו מחלוקות כאלו.
לא הכול גלוי
הסבריו של הרמב"ם יפים ומשכנעים, ואולי מותר להוסיף עליהם עוד הסבר עקרוני. התורה נוהגת מדי פעם להסתיר מאיתנו פרטים חיוניים ביותר על מצוות מרכזיות. קחו לדוגמא את השבת. כל מה שנאמר בתורה הוא, שאסור לעשות בה מלאכה; אבל מהי ההגדרה של מלאכה אסורה? או שחיטה: התורה מדברת בדרך אגב על כך שיש לשחוט בהמות, אך אינה אומרת מילה על הדרך בה יש לעשות זאת. כך גם לגבי תפילין: למעט הציווי שיש לשים אות כלשהו על היד ועל הראש, אין בתורה שום פרט מעשי. ועוד ועוד מצוות רבות.
התורה עושה זאת במכוון, על-מנת שנדע שהתורה שבעל-פה היא חלק בלתי נפרד מן התורה שבכתב. ניתן להמשיל זאת, להבדיל, לחקיקה החילונית המוכרת לנו היטב. בחוקים רבים נאמר, שהשר הממונה על ביצוע החוק יתקין את התקנות ליישומו. המחוקק מסתפק בקביעת עקרונות כלליים ומותיר את שארית המלאכה בידי המוסמכים לפרש את החוק. ודאי שכך נעשה בחוקי יסוד או בחוקות: הללו קובעים קווים מנחים כלליים מאוד, והשאר מושלם בחקיקה, בחקיקת משנה, בפרשנות, במאמרים ובפסיקה.
התורה עושה בדיוק אותו הדבר. יש מקומות בהם היא נותנת דינים מפורטים למדי, כמו למשל בפרשיית הבהמות האסורות לאכילה המופיעה אף בפרשת השבוע. אך יש והיא מסתפקת בציווי כללי ומותירה את הפרטים לחכמי התורה שבעל-פה. היא יכולה לעשות זאת רק משום שבמקביל לתורה שבכתב כבר הייתה קיימת התורה שבעל-פה. מובן, שגם התורה שבעל-פה עוברת את אותו תהליך של הרחבה, פרשנות והתאמה לנסיבות משתנות.
כאשר התורה מסתפקת באמירה "המקום אשר יבחר ה'", היא יודעת שיש כבר מסורת נלווית בעל-פה, הקובעת שבית המקדש יוקם על הר הבית שבירושלים - במקום ממנו החלה בריאת העולם ובו התרחשה עקידת יצחק. התורה שבכתב שולחת אותנו בכוונה אל התורה שבעל-פה, להורות שמדובר בזוג שלעולם אינו נפרד להפרדה.