שנה זו, תשס"ח, זהה לחלוטין לשנת תשס"ה בקביעות לוח השנה. שנה מעוברת, פורים יצא ביום ו', פסח ביום א' ולא הייתה שבת שבה קראנו שתי פרשות ברצף. עמדנו אז על כך שזו קביעות די נדירה, וצריכים להרבה רחמי שמים כדי לעבור את השנה בשלום. באותה שנה נעקר גוש קטיף כזכור, אסון שאיש מאתנו אינו יודע כמה זמן עוד נשלם עליו ואיזה מחיר. השנה - מלבד אותה קביעות בעייתית - היא גם שנת שמיטה, מה שמגביר את הרגישות ואת ההזדקקות לרחמי שמים בגלוי. שכן עניינה של השמיטה הוא לטפח אצלנו את המודעות כי לַה', הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל, וְיֹשְׁבֵי בָהּ (תהלים כ"ד). ומכיוון שאנחנו ממשיכים להתעקש על התעלמות מעובדה זו, כל שנותר לנו הוא לבקש את רחמי ה' יתברך בחסד חינם, שיציל אותנו מהשטויות של עצמנו.
באותה שנה, תשס"ה, התייחסנו בקצרה לנביא השקר שמפניו מזהירה התורה בפרשתנו, וחתמנו בפסקה הבאה: לאחר האזהרה מפני הנביא המסוכן, מנחה אותנו משה רבנו כך: (דברים י"ג) [ה] אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאתוֹ תִירָאוּ וְאֶת-מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ וּבְקלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאתוֹ תַעֲבדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: הוספנו עוד כי - פסוק זה שווה מאמר נפרד ועוד חזון למועד; בינתיים נציין רק שעבודת ה' הנדרשת מאיתנו ועשויה להגן עלינו מפני היסחפות לעבודת אלילים, מנוסחת כאן בששה פעלים שונים, אלה שש הפאות של הקוביה. ללמדנו כי עלינו להתכנס בתוך קוביה של עבודת ה' ולא להתפתות להחליף ולו פאה אחת. כי אם נתפשר, נוסיף משהו או נגרע, זו כבר לא עבודת ה' ובהחלט יתכן שזו עבודת אלילים ח"ו. עד כאן הציטוט.
פרשה השבוע שלנו, רְאֵה, נקראת תמיד בסמוך לחודש
אלול או בראש חודש עצמו, ומכאן שהיא כוללת הנחיות מפורטות לעבודת ה' הנדרשת מאתנו בחודש זה,
חודש הרחמים והסליחות. ננסה למצוא בפסוק דלעיל את ההדרכה לעבודה שמצפים מאתנו בחודש אלול. בחרנו בפסוק הזה, גם כי אמרנו שנכתוב עליו, ובעיקר כי לא מצאנו פסוק אחד שכולל הדרכה כל כך מפורטת והדרגתית. יש בו ששה פעלים כנגד שש הפאות של הקוביה - ו"ק (ו' קצוות של המרחב) בלשון הקבלה - וכל אחד מהם מבטא שלב בעבודת ה' שלנו. ננסה לזהות את השלבים השונים בעבודת חודש אלול ואם נספיק - גם בעבודה היומיומית שלנו.
אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ; אַחֲרֵי, מבטא התייחסות חיצונית, ללכת אחרי מישהו גם אם עדיין לא מזדהים איתו ולא מבינים למה צריכים ללכת. זו התחלת העבודה והיא מתייחסת לרובד הנמוך ביותר, פשוט ללכת. מתוך קבלת עול פשוטה וידיעה כי ה' הוא אֱלֹקֵיכֶם אפילו אם בינתיים לא מרגישים ולא חווים כלום. כמובן, זה מחייב התבוננות מעמיקה וחשבון נפש אמיתי לבחון אם ההליכה שלי היא אחרי ה' או אחרי נטיות הלב. התבוננות כזאת אמורים לערוך בכל לילה, כסיכום ליום שחלף והכנה ליום הבא, כדי שעבודת ה' מחר תהיה נעלית יותר מזו שהייתה היום. וזו גם התחלת העבודה של חודש אלול,
אֲנִי
לְדוֹדִי
וְדוֹדִי
לִי ראשי תיבות 'אלול'. קודם כל אֲנִי לְדוֹדִי, בלי תנאים ובלי ציפיות. החודש כולו מוקדש לחשבון נפש יסודי ומאמץ מרוכז להתקרב אל ה'.
יותר בפנימיות, ההליכה אחרי מישהו נובעת מאהבה אליו. זו האהבה הטבעית של יהודי לה' יתברך. לפעמים היא עלולה להיעלם מאחורי כיסויים של אהבות זרות לענייני עולם הזה, אבל תמיד היא קיימת בפנימיות הלב של היהודי. מה שדרוש זה רק לעורר אותה והיא כבר תתגבר עד שתעלים מן הנפש את האהבות הזרות ותישאר היא לבדה. כדי שזה יקרה, צריכים לעמול בכל ששת השלבים המנויים בפסוק, שתחילתם כאמור היא אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ. אחר כך מגיע השלב של וְדוֹדִי לִי. וְאתוֹ תִירָאוּ, לכך מגיעים בסמוך לראש השנה, והיראה היא מפני החשש לאבד את הקשר עם מי שאוהבים. יראה מפני פרידה ח"ו. בעבודה היומיומית זה מקביל לשתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע, הראשונה - שְׁמַע יִשְׂרָאֵל... וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ... השניה - וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי... שעיקרה יראת ה'.
השלב השלישי הוא וְאֶת-מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ, והמצווה העיקרית בראש השנה היא לשמוע את קול השופר. זהו גם ההמשך, וּבְקלוֹ תִשְׁמָעוּ, לשמוע שופר בראש השנה ולדעת שזה מקביל לקול השופר של מעלה (ישעיהו כ"ז) [יג] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם.
את הלמעלה להוריד למטה בעבודה היומיומית, ההוראה וְאֶת-מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ מקבילה לפרשה השלישית של קריאת שמע, פרשת ציצית. בהתאם לרמז שמביא רש"י במקום (סוף פרשת 'שלח לך') ציצית בגימטריא זה שש מאות. ביחד עם שמונת החוטים וחמשת הקשרים שבכל כנף, זה יוצא שש מאות ושלוש עשרה, תרי"ג. רומז בדיוק למספר המצוות שנצטווינו בתורה שבכתב. השלב הבא, וּבְקלוֹ תִשְׁמָעוּ, זה מה שאומרים אחרי קריאת שמע לפני תפילת שמונה עשרה, 'אמת ויציב ונכון וקיים וכו'. כאן יהודי נדרש להגיע לתודעה שדברי התורה והתפילה שהוא מוציא מפיו הם, לאמיתו של דבר, של הקב"ה, והוא רק הכלי שדרכו עוברים הדברים. זהו וּבְקלוֹ תִשְׁמָעוּ, שגם בדברים שאתם אומרים בפיכם, תשמעו את קולו של הקב"ה המדבר מפיכם כביכול. וזה אף נאמר בפירוש בפסוק הפותח את השלב הבא, את תפילת שמונה עשרה: ה', שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ מעצמו כביכול, שכן אתה ה', מדבר מפי.
לאחר ההכנה היסודית של ארבעת השלבים הנ"ל, מגיעים בעשרת ימי תשובה למדרגה של וְאתוֹ תַעֲבדוּ. מרגישים כמו עבד השמח ועושה כל מאמץ להפיק רצון מאדונו, כי הוא שמח בשמחת האדון. לכן העבודה בימי התשובה נעשית דווקא בהרגשה של שמחה ולא בתחושה של מרירות, ובטח לא בעצבות ח"ו. בשלבים הראשונים, במהלך חודש אלול, עדיין אפשר לחוש מרירות על הריחוק שלי מה' יתברך, אבל לא מראש השנה והלאה. אז מתחילים לחוש שמחה על שה' קיבל את תשובתנו ברצון וממשיכים בקו זה עד ליום כיפור, שאז מגיע השלב השישי והעליון, וּבוֹ תִדְבָּקוּן. ושיא הדבקות הוא כמובן בתפילת הנעילה בסופו של היום הקדוש, שאותו מסיימים בקריאה-הכרזה, שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. פסוק המבטא את האחדות המוחלטת שבין יהודי לבין הקב"ה, עד כדי מסירות נפש בפועל. הרי עם הפסוק הזה בפיהם מסרו יהודים את נפשם על קידוש ה', כידוע.
וכהכנה לימים הבאים ממשיכים ומכריזים כי ה' הוּא הָאֱלֹקִים. חוזרים על זה שבע פעמים כדי להחדיר את זה בכל שבע המדות שבנפשנו, וזה מה שילווה אותנו במהלך השנה הבאה. שלא נתבלבל חלילה לחשוב שיש עוד גורם משפיע בעולם. שנדע כי גם מה שנראה ונתפס כעניין טבעי, הכל הוא מאיתו יתברך. שגם 'הטבע' (= א-להים) הוא רק כלי בידי ה' לניהול עולמו, שהרי ה' הוּא הָאֱלֹקִים.
כאמור, לא רק בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה נדרשת העבודה הזאת. הפסוק הנ"ל הוא נצחי כמו התורה כולה והוא מורה לנו דרך עבודה לכל יום. עמדנו בקצרה על יישומם של ארבעת השלבים הראשונים בעבודה היומיומית והגענו עד אל סף תפילת העמידה, שמונה עשרה. זהו השלב עליו אומרים חז"ל (שבת י/א) שצריכים לעמוד בו כעבדא קמי מריה,
כעבד לפני אדונו. מתאים להפליא להוראה וְאתוֹ תַעֲבדוּ שבפסוק המצוטט מפרשת השבוע. לכאורה, מה יש יותר מזה בעבודה היומיומית? הרי תפילת שמונה עשרה נחשבת לשיאה של עבודת ה' היומית של כל יהודי, שיא הדבקות בה' יתברך, היכן עוד ניתן ליישם את ההוראה וּבוֹ תִדְבָּקוּן? ובכן, מיד אחרי התפילה יש שלב של נפילת אפים.
תפילת שמונה עשרה מכוונת כנגד שמונה עשרה החוליות שבעמוד השידרה של האדם והיא כוללת את כל ההמשכות הדרושות לקיומו בעולם לצורך עבודת ה' שלו. אבל בשלב זה המתפלל הוא רק כלי להעביר את ההמשכה. הוא עצמו, עדיין אינו מתכלל באור אין סוף. לעומת זאת בנפילת אפים הנופל על פניו מבטל את עצמו לחלוטין כלפי הקב"ה וכמו מתכלל בו. הישות שלו מתבטלת לחלוטין ונכללת באור אין סוף. שעל כן אומרים בשלב זה את הפרק שמתחיל במלים (תהלים כ"ה) לְדָוִד; אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא. זו השאיפה, להעלות את הנפש אל ה' ולהתכלל בו, ואף עושים מעשה המבטא שאיפה זו, נופלים על הפנים. כאן מתקיימת ההוראה וּבוֹ תִדְבָּקוּן.
כל הפעלים בפסוק הם באותו משקל המורה על עתיד רבים. אבל בעוד חמשת הראשונים מצויים בתוך השורה - הפועל האחרון, תִדְבָּקוּן, מסתיים בנון סופית, זו שיורדת מתחת לשורה. מה הרעיון? ובכן, כמו שהסברנו בעניין יום הכפורים וסיומו, שאז מגיעים לשיא הדבקות ודווקא אז מכריזים ה' הוּא הָאֱלֹקִים; המטרה היא להמשיך את הדבקות הזאת לימים שאחרי יום הכפורים, לימים של חול ועיסוקים של חול. וכך גם בעבודה של כל יום, פועלים להמשיך את הדבקות על כל היום, וזה אפשרי רק על-ידי הביטול וההתכללות של נפילת אפים. יתן ה' ונזכה לקיים את הוראות הפסוק הזה, ובכך נזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה.
