אין-ספור לוחמים נועזים הקריבו את חייהם בשדה הקרב על מזבח המולדת. רק לוחם נועז אחד הקריב את חייו על מזבח השלום, ודווקא לא בשדה הקטל.
מלחמתו ההרואית אך הבודדת כל כך, של טייס וספן השלום אייבי נתן, אינה נופלת, כהוא זה, ממלחמתם של לוחמי צה"ל האמיצים בשדה הקרב. בסך-הכל היא משלימה את פאזל המלחמה למען השלום.
אייבי היה חייל בצבא השלום והפך את המלחמה למענו הן לתחביב והן למקצוע: מתחנת-שידור שהקים על ספינה בודדת בלב ים; דרך טיסה נועזת ורבת-סיכון למצרים, כדי להביא לה את בשורת השלום; ועד למחיר המר שנאלץ לשלם על מגעיו עם האויב של אותם הימים: ישיבה מאחורי סורג ובריח.
אייבי היה לוחם בודד כל חייו. מין דון-קישוט נאיבי שנלחם, לשווא, בטחנות הרוח, מבלי שאיש יחוש לעזרתו. כך הצטייר בימי הזוהר שלו כשהמריא, תרתי משמע, אל על, וכך נותר בימי דעיכתו בודד ועזוב.
אייבי, סמל של ישראל היפה והאחרת, נסק למרומים בשנות ה-60 של המאה החולפת. על הקרקע המוצקה של תל אביב פרש טייס הקרב של מלחמת העצמאות כנפיים והקים בה את מעוז החיים הטובים של העיר, מסעדת "קליפורניה". מבין כותלי מסעדת הצמרת נטל האיש, מהמתנדבים לחיל האוויר של ימי ראשית המדינה, תחת חסותו, כל מי שרק היה זקוק לעזרה. ביד נדיבה הוא ידע להעניק מענק למפעל נזקק, או לתת מתן בסתר לחלכאים ונדכאים. וכשנמאסו עליו החיים הטובים של הנהנתנות התל אביבית של חיי הזוהר, הוא המיר אותם בטיסת-יחיד נועזת למצרים, על דעתו שלו בלבד. הוא הותיר אז את המדינה עצורת נשימה כאשר יום בהיר אחד, חמק במטוסו ממסכי המכ"ם ונסק היישר ללוע הארי של מצרים, מדינת-אויב באותם הימים, כשבפיו בשורה נאיבית בלבד: בשורת-שלום לעם המצרי.
מתחביב למקצוע היה זה בשלהי שנת 1966. ישבתי אז בחדר החדשות של 'ידיעות אחרונות' בתל אביב, כשהגיעו הידיעות הראשונות על התרסקות מטוסו של אייבי במצרים. ההוצאה השלישית של העיתון בישרה בכותרת הראשית, באותיות קידוש לבנה, כי "אייבי נתן התרסק ונהרג" - ידיעה שהתבררה מאוחר יותר כלא-נכונה, אך שכבר הספיקה לעשות לה כנפיים ברחבי העולם. בסופו של דבר חזר אייבי לארץ עטור כנפי-ניצחון, ובמקום לעצור אותו כבוגד על מגעיו עם אויב כפי שתוכנן מראש - נסחפו גם השלטונות בלהט המעשה הנועז וקיבלוהו בזרועות פתוחות.
מאז הפך אייבי את התחביב שלו למקצוע. במערכה על השלום הוא מיהר לסגור את המסעדה שלו. במקומה, הוא הציב במימי הים התיכון את תחנת השידור שלו, 'קול השלום', מעל גבי ספינה שרכש. מן התחנה הזו הוא השמיע במשך שנים, השכם והערב, את בשורת השלום שלו, כשהוא מגייס למערכה צבא קטן של שדרים. אלה הסכימו ללכת למענו לא רק באש אלא דווקא במים, תמורת שכר זעום, ולעיתים גם ללא תמורה שהיא, באשר התחנה הייתה מנודה מפרסומים באמתלה של "רייטינג נמוך", בעוד שהאמת הייתה הפוכה: לתחנה היה קהל-מאזינים גדול.
על המערכה למען השלום נאלץ אייבי נתן לשלם מחיר כבד. משלא נעצר בהילולת השמחה הכללית על טיסתו למצרים ושובו מממנה בשלום - הוא נכלא בהזדמנויות אחרות על מגעיו האסורים עם האויב של אז. שעת הכושר למעצרו הגיעה כשספינתו עגנה במים הטריטוריאליים של ישראל.
רבים סברו כי על פועלו הרב לשלום הגיע לאייבי נתן פרס ישראל, אם לא פרס נובל, אך שני אלה נמנעו ממנו. כך או אחרת, לוחם השלום הנועז סיים, אומנם, את מסכת חייו כשהוא בודד, נשכח ועזוב, אבל כוכבו הזוהר לא ידעך לעולם.